2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.

  • תה

לרדוף אחר הזמן 4 – זיכרונות אבודים


ידה של לי ליטפה את פניו של שעון הכיס הזעוף למראה שהשתלשל מכיס חולצתה המכופתרת. הם צפו יחד בחלון הראווה. מעבר לו היו ישובים זוג צעירים על דלפק בר. פניהם היו מופנות אל החלון, אך נדמה שאינם רואים את לי כלל.

הצעירים צחקו, שתו, החליפו מבטים פלרטטנים ואף נגעו בעדינות שהפכה פראית יותר ויותר עם המשקה. לאחר מספר דקות קמה הבחורה הצעירה, יצאה החוצה מהחדר, ובמקומה התיישבה אישה אחרת. היא הייתה מעט פחות צעירה, אבל עדיין חייכנית ומפלרטטת. היא והגבר הצעיר המשיכו בשיחה כאילו דבר לא השתנה. אולם לאחר מספר דקות, אף הוא קם והתחלף בגבר אחר, מעט פחות צעיר למראה. השיחה המשיכה, וכל פרק זמן התחלף אחד מהיושבים בספסל הבר בגרסא מעט מבוגרת יותר.

"זמן, מה זה?" שאלה לי. היא צפתה בזוגות המתחלפים, מהופנטת מהמחזה.

"זיכרון," השיב שעון-הכיס קודרנית.

"של מי?" שאלה.

"שלי," אמר הזמן, מתנודד ממקומו על שרשרשת כסף עדינה שעליה היה תלוי. "כך צפיתי בבני-אדם תקופה אחר תקופה. מתאהבים, מחליפים בני-זוג, שוכחים את מי שהרגע היה כאן עמם. אולי אפילו מבלי שהבחינו שהתחלף."

הזוגות המשיכו להשתנות, הופכים מבוגרים יותר ויותר, פלרטטנים פחות, חייכניים פחות, עייפים למראה. לי הפנתה ראשה מהמחזה המדכא. מאחוריה היה חלון-ראווה נוסף. שם שוב ישב הזוג הצעיר, הראשון שבו הביטה.

החלון היה גדול יותר. הפעם, כשקמה האישה הצעירה ממקומה, היה אפשר לראות שלא יצאה מהחדר, אלא שהתיישבה לא הרחק בעצם. הגבר הצעיר, למרות שהמשיך לחייך ולצחוק עם אישה חדשה, הפנה מבטו אל הקודמת תכופות. כשקם והלך, התיישב גם הוא במקום אחר, לא רחוק. השניים המשיכו להחליף מבטים ממרחק מספר מושבים, כשעוד ועוד זוגות הלכו והתחלפו במרכז החלון.

"עוד זיכרון?" שאלה לי.

"עוד דרך לראות את הדברים. כי פעם אחר פעם ראיתי בני-אדם המבלים חייהם בהתבוננות באדם שעזב ממרחק השנים. קשה לעתים להאמין שאתם מתקיימים למספר כה מועט של שנים, ועדיין מסוגלים לבזבז כה רבות מהן בגעגוע," השיב הזמן בהרהור.

לי הנהנה לעצמה, כנזכרת במשהו. היא נאנחה בעצב. "זמן, יש לי תחושה שאתה בכלל לא כאן אתי."

"אמת," השיב הזמן חרש. "כיצד ידעת?"

"אתה לא כבד מספיק. לא מעיק מספיק על החזה. את הזמן האמתי כבר בקושי אפשר להחזיק," אמרה לי. "אתה רק זיכרון של הזמן, נכון? של שיחה שפעם ניהלנו ואני כבר הספקתי לשכוח."

היא הביטה סביבה. החלונות נעלמו, העולם הפך מעורפל וכהה. "איפה אני?"

"את מהלכת בין זיכרונות אבודים. אבל אני, גם כשאני זיכרון בלבד, לעולם איני משתנה. כל דבר שאומר לך כאן זהה למה שהייתי אומר לך אילו הייתי עמך. כיצד איבדת אותי, לי?" שאל הזיכרון של הזמן.

"אני לא יודעת," אמרה לי. על אף שהיה רק זיכרון של חברה, אימצה אותו בכוח קרוב אל גופה. "פשוט נפלת ממני יום אחד, ומישהי גנבה אותך."

"אף אחת לא יכולה לגנוב אותי, לי. כפי שהקשר בינינו לא יכול פשוט להישבר. הוא עשוי געגוע, זכרי. הגעגוע שלך לאדם שאבד, הגעגוע שלי לימים אחרים. האם הפסקת להתגעגע?"

"אני..." לי היססה. סביבה העולם הקודר הפך מואר לפתע. היא ראתה את עצמה, צעירה, יפה, שעונה על מיטה זוגית. המבט שבעיניה מלא תקווה כפי שלא היה מזה שנים. לי הצעירה צחקה, דוחפת מעליה גבר צעיר שפניו מטושטשים. הוא צחק וניסה לנשקה בשנית. הפעם נעתרה לו.

"אהוב," אמרה לי בלחש. לרגע קצר, חשה דקירה עזה בתוכה, מכאיבה. פניו המטושטשים הפכו מדויקים יותר, עיניו ברורות. כן, כך נראה אז, כשהיו צעירים, כשאהבה אותו עד כלות נשמתה. לפני שאיבדה אותו. האם זה קרה לפני זמן כה רב? אם כן, מדוע זה כאב כל כך עתה?

"אי-אפשר להתגעגע אל העבר לנצח, לי," שמעה את הזמן מהדהד סביבה. "השנים הופכות כבדות כשהן מלאות בזיכרונות העבר. יום אחד גם הגעגוע נשבר ממשקלן. חשבי, על מה את חולמת בלילות, לי? על אהוב ישן, או על דבר-מה אחר?"

"זמן, אני לא מבינה," אמרה לי. "אני צריכה אותך אתי כדי להבין."

"אז מצאי אותי," אמר הזיכרון של הזמן, והחל דוהה. "פעם כבלת אותי בגעגוע. אם מישהי לקחה אותי ממך, היא תותיר סימנים אחריה."

הזיכרונות נעלמו סביבה, אחד אחרי השני. ראשית האהוב ולי המתנשקים על מיטתה, שנית הזמן שבידה, לבסוף נותר רק חלון ראווה אחד, שבו עמדו שני כיסאות ריקים. אז גם החלון התפוגג, כאילו נזכר שכבר אין בו צורך, ולי נותרה לבדה, ממשיכה בדרכה הארוכה. אף כי חלק בה ודאי נותר מאחור, עדיין תועה בין זיכרונות ישנים.

#ליוהזמן