• תה

לרדוף אחר הזמן 7 – לי


ערב. השמש כבר הצטמצמה לכדי פס אחרון של אור, צבע השמיים החל הופך מאדום לשחור. בגן ילדים ישבה אישה צעירה על ספסל והחזיקה את הזמן בין שתי ידיה. צורתו הייתה צורת שעון-כיס קטן שמחוגיו עייפים וזגוגיתו העתיקה בוהקת בקדרות. ידיה של האישה הצעירה היו קפוצות סביבו בכוח, מסרבות להרפות אחיזתן.

מולה עמדה אישה אחרת, מבוגרת ממנה באי-אילו שנים. אילו לא עמדה כעת מול נערה, לא היה קל להבחין בשנים שחלפו עליה, כי נשאה אותן בקומה זקופה. עיניה עדיין היו צעירות. היא עמדה בזרועות שלובות, שרוולי חולצתה המכופתרת מקופלים עד למרפקיה. מכיס חולצתה השתלשלה שרשרת כסף דקה, שבורה בקצה אחד. בקצה האחר, הייתה מחוברת ללבה.

"שלום, זמן," אמרה לי בחיוך.

"הו, שלום, לי," השיב הזמן.

"ידעת שאני מגיעה."

"הייתה לי תחושה," אמר הזמן. אילו היה נוטה לכך, ניתן היה לחשוב ששמץ חיוך התגנב אל קולו. אבל זה היה בלתי-אפשרי בהחלט. "משהו באוויר הריח מגעגוע."

"שלך או שלי?" צחקה לי.

"בשבילי היה זה רק הרף-עין מאז התראינו לאחרונה. כשהנצח לרשותך, הגעגוע תופס ממדים אחרים," אמר הזמן. אז הוסיף: "אבל עליי להודות שהיו תקופות מסוימות בנצח שהרגישו קצרות בהרבה בהשוואה, משום מה."

"את לא יכולה לקבל אותו," התפרצה שיר, הנערה על הספסל. "ותפסיקו להתעלם ממני."

לי בחנה אותה. היא הייתה בחורה צעירה, יפה, עם פה מפונק ועיניים עיקשות, חזקות. לי ליטפה את סנטרה בהרהור. "טוב, אם אני לא יכולה לקבל אותו, את רק צריכה לקום וללכת. אני הרי לא אלחם בך."

שיר חשקה שיניה. היא ניסתה לקום ממקומה, אך הזמן היה כבד מדי. משקלו כבר החל להכאיב לרגליה ולכפות ידיה, שהיו לחוצות כנגד ברכיה. "הוא לא נותן לי. תגידי לו."

"זמן, אתה עשית לה משהו?"

"לשיר," נידב הזמן את שמה. "ולא, לא עשיתי דבר."

"שקרן," אמרה שיר. "אתה הופך כבד יותר בכוונה."

הזמן נאנח. "הרי זה כאילו תאשימי סלע על שהוא הופך קשה יותר לנשיאה ככל שאת מרימה אותו לאורך יותר זמן. הוא לא משנה משקלו, אלה שרירייך שנחלשים."

"השרירים שלי בסדר גמור. אתה לא היית כזה כבד קודם."

"כן, הוא באמת הופך יותר כבד, הא," אמרה לי בחיבה. "גם אני הבחנתי. במיוחד כשהוא כל כך קרוב. אולי זה התקתוק שלך, זמן. כשנעלמת, בהתחלה לא הבנתי למה כל כך שקט, ועכשיו אני יודעת שהתקתוק שלך היה חסר לי. אבל הוא גם הציק לי בלי ששמתי לב."

שיר נאנקה, אצבעותיה הפכו אדומות מאוד, ברכיה רעדו. שעון-החול שתק. "תפסיק, זה כואב."

"התקתוק מזכיר לך שהזמן חולף," אמרה לי במעט צער. "וההבנה הופכת אותו כבד יותר, נכון? עוד רגע שבו היית יכולה לעשות משהו, עוד שנייה שהחמצת. כל בחירה שאת עושה הופכת בחירה אחרת ללא אפשרית. ואלה מצטברות, מכבידות עלייך עוד יותר. פתאום את לא בטוחה שיש לך מספיק ימים כדי לעשות את מה שאת באמת רוצה."

"תעשי משהו!" ייבבה הצעירה על הספסל. האדמה תחת רגליה שקעה מעט מפאת המשקל.

"המשקל לא מאפשר לך להמשיך הלאה, כי אם תמשיכי, תשאירי אלף שבילים שבהם היית יכולה לפסוע," המשיכה לי. מבטה היה מלא חמלה, אך היא לא חדלה מדיבורה. "ואז את נעצרת במקום. אבל את לא יכולה באמת לעצור, הזמן ממשיך ולוקח אותך אתו."

"קחי אותו ממני, קחי אותו," צרחה שיר בתחינה.

לי הושיטה ידיה ונטלה את שעון-הכיס הדומם. היא הרימה אותו בקלות ואימצה אותו אל חיקה. הצעירה שעל הספסל התייפחה בהקלה, משפשפת את ידיה ואת ברכיה בכאב.

"לא חשבתי על ילדים," אמרה לי בעדינות. "לא הרהרתי במי יבלה אתי את השנים כשאזדקן. לא התחרטתי על זה שלא ביליתי את שנות הנעורים שלי עם האדם הנכון, שגם אם אמצא מישהו מתאים היום, הוא לעולם לא יכיר את מי שהייתי. אבל הזמן חולף. נכון, זמן? ומתישהו התחלתי להבחין בכך שוב. כל ההרפתקאות שלנו יחד, ופתאום לא ידעתי כמה עוד נוכל להמשיך, אם זה מה שאני עדיין רוצה."

"אני מצטער," אמר הזמן חרש.

"את רואה, אפילו אלייך הוא מתאכזר," אמרה שיר, עדיין דומעת.

"הוא לא אכזרי," אמרה לי. "ואל תתנצל, זמן. זו אני. היה לי כיף כל כך בהווה, היה לי כיף לזכור את העבר. אבל אתה לוקח אותנו אל העתיד. וזה בסדר. לא כל הבחירות מעניינות אותי, לא כל הרגעים חשובים באותה המידה. אני פשוט צריכה להחליט מה להספיק."

"את יכולה להכריח אותו לעשות מה שתרצי," אמרה שיר.

לי חייכה. "כן? אני חושבת שזה הפוך. הזמן מכריח אותי לעשות סוף סוף מה שאני רוצה."

"ומה תרצי לעשות, לי?" שאל הזמן. קולו הכבד בדרך כלל היה שליו ונעים.

"פתאום התחשק לי לפגוש מישהו שפעם אהבתי מאוד. אתה יודע איך זה, געגוע," חיוכה של לי הפך רחב, מכווץ את עיניה. הזמן נגע בשרשרת הכסף הקטנה שהשתלשלה מכיסה הקדמי ובצליל *קליק* זעיר, הולחם לקצותיה.

"הו, געגוע. אבל האדם שאליו את מתגעגעת לא קיים יותר כפי שהיה בזיכרונך, את יודעת."

"גם לזמן אפשר להתגעגע," אמרה לי. "ודאי שלזמן שבילית עם מישהו אחר. ואולי, גם לזמן שעוד תבלה אתו."

"שנלך לחפש אחר זמן כזה?" הציע הזמן.

"אתם פשוט הולכים להשאיר אותי ככה?" שאלה שיר.

"את מוזמנת להצטרף," אמרה לי. "אם זה מה שאת רוצה לעשות בזמן שלך."

היא החלה פוסעת בשביל, יורדת במורד הגבעה שעליה נח הגן הקטן. הצעירה שעל הספסל נראתה כנאבקת עם עצמה.

"זה היה נחמד מצדך," אמר הזמן.

"היא לא התכוונה להרע. ואני מבינה למה היא כעסה. אתה די מרגיז."

"את חושבת שהיא תבוא?" תהה.

"אני לא יודעת," אמרה לי. "אבל עכשיו זו החלטה שלה."

"ומה עשית את בזמנך כשלא הייתי עמך?"

"קצת מזה וקצת מזה. פגשתי עץ נחמד בדרך, שאלתי קצת זמן מאיש חביב."

"ספרי לי," אמר הזמן.

"אה, הייתי ברחוב-"

קולותיהם הלכו ודהו, כמו היום שחלף. לילה בא על העיר, מעמעם ומרכך את כל הצלילים, כאילו כוסו שמיכה עבה. אולי גם הם הפכו מנומנמים עם בואו.

יתכן וקולה של אישה צעירה נשמע באוויר ממרחק, קורא למישהו להמתין.

אבל אין לדעת. אולי הדבר היה רק בדמיונכם.

#ליוהזמן

57 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

לי והזמן – שכחה

על ראש המצוק עמדה אישה צעירה שפניה מהורהרים. היו אלה פנים שניכר עליהן כי בקלות היו יכולות להפוך עולצות, גם אם לא היו כאלה ממש ברגע זה. רוח נשבה בעוז סביבה, אך לא היה נראה שהקור או הגובה הטרידו את הצעי

לרדוף אחר הזמן 1

"אתה הופך כבד יותר עם השנים," העירה לי. היא דיברה אל שעון-כיס קטן שהיה תלוי בשרשרת כסופה ודקה מכיס חולצתה. מבט קרוב היה מגלה כי השרשרת מחוברת ישירות לחזה. "או שאולי תמיד היית כבד, ורק לאחרונה שמתי-לב?

לרדוף אחר הזמן 2 - זמנים אחרים

לי הלכה לבדה ברחוב החשוך. שרשרת כסף עדינה השתרבבה מכיס חולצתה המכופתרת, ששרווליה היו מקופלים עד למרפקיה. ניכר היה שבקצה השרשרת היה מחובר פעם דבר-מה. אולי נשברה בה חוליה, אולי נקרע התופס המחבר שבסופה.

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.