• תה

לאות


היה ללאה גוף שתמיד גרם לי לחשוב על גוש בצק חצי אפוי. לבן מדי, מעוצב בגסות חפוזה, מלא עד כדי רכות. לא שהייתה שמנה ממש, אבל אף אחד לעולם לא היה מכנה אותה רזה גם אם היה מחפש להחמיא לה בכוח. ישבן רחב ונשי, חזה קטן מדי למידותיה ובטן שנדמה שלא הייתה שטוחה מעולם. אני מניח שהיה משהו יפה בפנים שלה, עם העיניים הבהירות, שנראו לעתים כמעט שקופות בתכול-ירוק שלהן. הייתה יכולה לענוד על עצמה מבט מפתה למדי, אם רצתה. ממין המבטים שגבר רוצה לקבל מאישה הכורעת על ברכיה עבורו.

אבל זה לא מה שמשך אותי אליה. הייתה בה שלווה. שלווה מהסוג שתמיד חיפשתי בתוך הנשים – ואלוהים יודע שחיפשתי בתוך אינספור נשים, לילה אחר לילה, חודר לתוכן בתזזית, בקדחתנות שאין לה דבר וחצי דבר עם משיכה – אך רק איתה הייתי שוכב בסוף המעשה ומצליח להירגע. לעצום עיניים, ולשחרר איזו נשימה שכלל לא ידעתי שכלאתי.

אינני גבר יפה במיוחד, אבל הייתי יפה מדי עבורה. נשים יפות ממנה אהבו אותי, לבטח. אין זה הוגן כלל לחשוב על כך, אני יודע, אבל בכל פעם ששקלתי להתחייב לה, הייתי מתבונן וחושב שאני יכול יותר, שלא יתכן שאסתפק באישה אחת, כזאת.

עברנו את גיל ה30, שנינו. היא ביותר ממני. אולי כבר החליקה אל תוך שנות ה40 שלה, מבלי שהבחנתי, לאורך אותה שנה שבה היכרנו.

לא אוכל לספר לכם מתי נפגשנו. זה לא סוד, אני פשוט לא ממש זוכר. זה החל בתקופה שבה היו עוד נשים (אני אומר, כאילו אי-פעם הדבר הפסיק). אבל אני מתכוון לומר, היא לא בלטה באופן מיוחד בזיכרוני. זה היה במסיבה של חבר, או בבר אקראי. משהו כזה. עוד הייתה הולכת לאלה אז.

אני מכיר גברים שמסוגלים לומר שהם מתאהבים בכל אישה לפחות ללילה. רואים בה את היופי, את הנשיות שהיא מכילה. לי לא היו סנטימנטים רומנטיים כאלה. אני זוכר רק נשיקות כנגד דלת הכניסה לדירה, את כף ידי על שד חשוף, את שפתיי על פטמה זקורה, את החפינה של ישבן עסיסי בעת שאני מצמיד גוף רך לקיר קשה. אני זוכר את החדירה הנואשת, את גבי הצורב מזיעה, את האנקות, או הגניחות, או הנשיפות השקטות. לפעמים מבט, לפעמים ציפורניים השוקעות בבשרי, או זוג ידיים רכות הנאחזות בכוח בזרועותיי בכל נעיצה.

בטח היו מכל אלה ועוד בלילה שבו הכרנו. אבל אני זוכר את לאה רק מהמפגש השלישי שלנו ואילך. נדמה לי שזה היה המפגש השלישי. אולי הרביעי.

מפתיע שנפגשנו שוב מלכתחילה, בהתחשב. או שאולי לא. לא הייתי בררן מאוד בתקופה ההיא.

הזיכרון הברור הראשון שלי ממנה הוא אחרי זיון אגרסיבי במיוחד. בלי קונדום, אני זוכר. דבר משונה, כי נהגתי להקפיד. שחררתי את עצמי לתוכה כשרגל אחת שלה מוחזקת צמודה לכתפה והאחרת מוטה בכוח לשמאלי, מפשקת אותה. אז נשכבתי על גבי לצדה, מתנשם. כתמים שחורים רחפו מול עיניי, כאילו רצתי מרתון ארוך והמשכתי הרבה מעבר לכוחותיי.

היא נאנחה בסיפוק, הסתובבה לעברי, הניחה יד על חזי והשעינה ראשה על כתפי. הצצתי לעברה. הייתי די בטוח שלא גמרה, אך נראה שהייתה מסופקת מדבר-מה אחר. אולי מכך שסיפקה אותי, אולי פשוט מהמין עצמו, מהמגע. לא ידעתי, ולא הייתי מספיק סקרן בשביל לשאול.

המגע הציק לי. לולא הייתה נשימתי כה לא-סדירה, הייתי קם ומתחיל להתלבש. אבל הייתי מוכרח לקחת נשימות ארוכות, עמוקות, כדי לטהר את שדה הראייה שלי. במפתיע, התרגלתי מהר למגעה. מעין לחץ קל שבקלים, שנע יחד עם חזי העולה ויורד. יכולתי להרגיש את פעימות לבי כנגד כף ידה הפתוחה. מדוע הייתה התחושה כה נעימה ומרגיעה? לא יכולתי להסביר. אבל הייתה זו הרגשה כה שונה מחוסר-הנוחות שחשתי בדרך כלל לאחר משכב, שנותרתי על גבי גם לאחר שנשימתי נרגעה. בהיתי בתקרה, לא מסוגל להירדם, לא מצליח להביא עצמי לנתק את המגע שנוצר בינינו. הצצתי שוב לעברה. עיניה הבהירות, החיוורות, היו פקוחות.

"אתה צריך ללכת?" שאלה בקול חרישי. היה עומק לקולה, גם כשהיה שקט. משהו חם ומבטיח. הייתי מתאכזב אם הייתי שומע קול כזה בטלפון ואז פוגש אותה.

"לא יודע," אמרתי. "בטח כדאי, לא?"

"אתה יכול להישאר, אם זה מה שאתה שואל," אמרה, מבטה צלול. "אבל אתה יכול גם ללכת."

"אז אולי אשאר עוד קצת. כבר כמעט בוקר בכל מקרה," מלמלתי. היא הנהנה ונאנחה שוב, משקעת פניה בכתפי. איזו חוצפה, הרהרתי, להרגיש כל כך בנוח לעשות כזה דבר. אבל לא הזזתי אותה ממני. אולי אפילו חיבקתי אותה מעט.

לא נרדמתי אותו לילה. אבל היה זה הזמן הכי ארוך שנשארתי עם אישה אחרי סקס מאז שהייתי בשנות העשרים שלי, כשעוד היה לי לא נעים לקום וללכת. בבוקר התרוממתי מהמיטה באטיות, מניח לה להמשיך ולישון באין-מפריע. נדמה לי שפקחה עיניה לרגע קצר, והנהנה אליי בעייפות טרם נרדמה שוב.

למשך כמה ימים הייתי עם נשים אחרות. חוויות מזדמנות של מגע שהצלחתי ללקט פה ושם. קצת טינדר, קצת אוקיקיופיד, קצת ברים חצי ריקים ומבטים חצי מלאים. נשים צעירות ממנה, נשים יפות. שלחתי לה הודעה למרות זאת, כי משהו בתחושה של הלילה ההוא נותר אתי. אולי רציתי לוודא שזו הייתה מקריות בלבד. אולי קיוויתי לכך.

בהתחלה חשבתי שצדקתי. שוב החדירה הנואשת, שני גופים, לא אנשים, שקועים באקט אחד, כמעט מכאני לולא היה כל כך מלא בתנועות בלתי-צפויות, בתגובות שאיש לא היה יכול לדעת אם לא חווה אותן בעצמו. ואז שוב ההשתרעות הזו לצדה, באפיסת-כוחות מסופקת אך חסרה במשהו. והמגע המציק שלה, לוחץ קצת על החזה, מרגיע את הנשימה מבלי שנתבקש לכך.

אל-אלוהים, כמה שהמגע הזה היה טוב. הוא היה יכול להרגיע סופות, אני חושב, אם לסופות היה חזה. הוא השקיט ספקות עצמיים, השכיח חרטות, שיכך כאבים ישנים וטשטש שריטות שחשבתי שכבר הפכו לצלקות. שוב הפניתי לעברה מבט ופגשתי בעיניים פקוחות, נעוצות בשלי כפי שעד לפני זמן קצר הייתי נעוץ בתוכה.

"אתה בסדר?" שאלה בקולה השקט, החמים.

"כן," אמרתי. למרות שלא הייתי בטוח. "תגידי, מה את עושה בחיים?"

אינני יודע מדוע שאלתי זאת, אבל היא חייכה חיוך קלוש, סוקרת את פניי. "אני עובדת בהייטק. מתכנתת, בן. סיפרתי לך את זה, אבל אני מבינה למה שכחת."

"וואלה. נחמד," אמרתי. יותר כדי לומר משהו מכל סיבה אחרת. הייתי מופתע שהיא זכרה את שמי. אני זכרתי את שלה רק כי כתבתי אותו בטלפון.

"אתה רוצה לספר לי מה אתה עושה חוץ מאותי?" הציעה.

זה היה מספיק כדי לגרום לי לחייך. "שום דבר מעניין. מה שמכניס מספיק כסף."

"ומה מכניס מספיק כסף?"

לא הצלחתי להתחמק, ועוד היה לי נעים. נכנעתי. "אני מורה."

היא צחקה. צחוק רך, עדין וארוך. אז התבוננה בי כדי לנזוף בי, הבינה שאני רציני, והדבר גרם לה לצחוק שוב.

"נותנים לך ללמד ילדים?" שאלה בחיוך רחב, אחרי שנרגעה.

"תיכוניסטים," השבתי.

"חינוך מיני?"

"חה חה. פיסיקה, למען האמת. לא שזה מעניין מישהו מהם."

"אתה לא אוהב את זה?"

איך מסבירים שבפיסיקה, או שאתה תותח, או שאתה סתם? כמו רוב האנשים ברוב הדברים, אני הייתי סתם. חוץ מללמוד את מה שאנשים חכמים יותר אמרו, לא היה לי מה להציע. אי אפשר להסביר את זה, כי אף אחד לא מבין. אף אחד לא מבין מה זה להיות כלומניק בתחום האהוב עליך, אחד שצריך להסביר לחבורה של בני-נוער את החוקים של העולם, כשהם יותר מתעניינים בלתקוע את הפרצופים שלהם בטלפון ולרפרש את האינסטגרם למקרה שקיבלו לייק ממישהו שהם מחבבים.

"אולי אני אראה לך משהו שאני יותר אוהב מזה," הצעתי, והתגלגלתי מעליה. היא פשקה רגליים מיד, כאילו לפי פקודה.

"אני מקשיבה."

היא הקשיבה מצוין. אני לא זוכר אם גמרתי שוב, אבל אני כן זוכר שפרקתי את כל התסכול הנורא שהיה בי לתוכה. בסוף נשכבתי מותש לצדה, כשהיא מלטפת את ראשי, פניה קבורות בכתפי. שנינו נרדמנו.

זו הייתה תחילת ההיכרות שלנו מבחינתי.

אני מכנה זאת היכרות, כי לא אוכל לכנות זאת מערכת-יחסים. לפחות פעם, לפעמים פעמיים בשבוע, הייתי ישן איתה. גופה הבצקי מונח קרוב, צמוד לשלי. לפעמים אפילו לא היינו שוכבים. זה הדהים אותי בתחילה, שאני מסוגל לשכב במיטה עם אישה שאומרת לי שלא מתחשק לה, ולהרגיש שליו. יותר מכך, היא הייתה אומרת לי מראש שלא מתחשק לה, ועדיין הייתי בא, רק כדי להיות קרוב אליה.

כמובן שהיו אחרות. פחות מבעבר, אמנם. פעם בשבוע במקום כמעט בכל יום, נאמר. ברגעים שבהם המחשבה על גופה החיוור, חסר הצורה, היו מעוררים בי סלידה. ואולי אפילו לא סלידה באמת, אלא רעב. אולי הסלידה הייתה ממני, בכלל. כי אחרי הזיונים הקצרים הללו, תמיד התחולל בתוכי משהו נורא, השתוקקות נואשת לכף ידה המונחת מעל לוח לבי. הייתי קם ומתלבש מבלי לומר כמעט דבר, מותיר מאחורי שובל של מבטים פגועים וכיווצי מצח נעלבים. אני לא אוהב היום את האיש שהייתי אז. אבל בעצם, גם אז לא אהבתי את האיש הייתי.

היא ידעה. אני חושב שידעה. לא דיברנו על זה. דיברנו על המון דברים אחרים, אבל לא על זה. תמיד במיטה שלה, כשהיא מעורסלת בקיבורת זרועי. דיברנו על העבודה שלה, על כך שהיא מרוויחה היטב, אבל מרגישה לבד במשרד שבו היא עובדת, ללא חברים אמתיים. דיברנו על המשפחה שלה, על העובדה שהם היו דתיים – דבר שכבר ניחשתי, לאור שמה - על כך שהיו לה שלוש אחיות, כולן נשואות, ועל כך שתמיד רצתה ילדים וכעת השלימה עם העובדה שמאוחר מדי עבורה.

היה בהשלמה שלה עצב שנגע ללבי. היה זה עצב דומה לזה שהרגשתי כשהבנתי שלעולם לא אהיה פיסיקאי דגול. תחושה שמשהו התפספס, ועכשיו צריך לחיות עם החרטה הזו מדי יום, עתה ולתמיד.

אני סיפרתי לה על אבי, שנפטר כשהייתי נער צעיר. על הגעגוע אליו, לחיבוקיו הרחבים, העוטפים, לדרך שבה היה קוצץ סלט טרי לארוחת הבוקר שלי, בדייקנות מופתית. כי להכין הרבה מאכלים, לא ידע, אבל כשהכין אותם עבורי, השקיע בכל לבו. סיפרתי לה על הלימודים, על כך שהייתי תלמיד מצוין בתיכון, אבל שלא משנה כמה ניסיתי, כמה ישבתי ותרגלתי, תמיד הייתי סטודנט ממוצע בלבד. זה עדיין צרב כשסיפרתי לה, משום מה, למרות שמזמן כבר חשבתי שהנחתי לכך.

אני חושב שהעניין נמשך כמה חודשים. לא יותר משנה. שוכבים בלילות, משוחחים בלאט בלילה לפני שהשינה הייתה אופפת אותנו. זיונים חפוזים עם אחרות בכל פעם שהשגרה העיקה עליי יותר מדי, ואז חזרה אליה בתקווה למרפא, למחילה שקטה שעליה אין צורך לדבר. אני לא חושב שהייתי מאושר. אבל הייתי הכי לא אומלל שהייתי מזה שנים.

עד היום שבו היא סיימה את זה.

"אני יוצאת לדייט," אמרה לי כששלחתי לה הודעה בערב ההוא. התשובה גרמה לי להתקשר, דבר שמעולם לא עשיתי.

"מה זאת אומרת?" שאלתי אותה, כאילו לא הייתי מסוגל להבין את המילים.

"אני יוצאת לדייט," חזרה ברוגע, בקול. "מישהו הזמין אותי מהעבודה והסכמתי. אלא אם יש סיבה שלא אצא?"

גמגמתי. לילה לפני כן שכבתי עם מישהי אחרת, נערה בת 20 שחיפשה גבר מבוגר ללילה. איזו זכות הייתה לי להתלונן?

"אז אולי מחר?" הצעתי קלושות.

"נראה," אמרה. אבל נימת קולה הייתה חדה.

ניסיתי, למרות זאת, בלילה הבא. הצעתי שאקפוץ, אולי אביא אתי פיצה. אבל היא כתבה לי שעדיף שלא אבוא, שהיא עסוקה. ואני ידעתי שזה נגמר.

אני זוכר את עצמי מתענה לילות ארוכים במיטה, מתהפך מצד לצד בחוסר אונים, מחפש אחר דבר-מה שאבד. אני זוכר את הבהייה הארוכה במסך הטלפון, מקווה לסימן, מתלבט אם לשלוח אחד בעצמי, ויודע שכבר החמצתי את ההזדמנות לכך. אני זוכר, כי הכאב נמשך זמן שהרגיש כמו נצח, דוקר אותי בכל נקודה שבה פעם הצמדתי את האישה ההיא לגופי.

התפטרתי מהעבודה בתיכון אחרי שבוע ונרשמתי ללימודי דוקטורט. עתה לא היה לי יותר את מגעה של לאה שישקיט את התחושות שפעמו בתוכי. ופתאום מגען של אחרות הפך נורא בעיניי, מדגיש את החסר. לא הייתה זו אשמתן, ידעתי. ובלי הפורקן הזה, הייתי מוכרח למצוא משהו שיעסיק אותי. הכרתי רק דבר אחד שהיה יכול למלא אותי שוב.

שיקעתי עצמי בלימודיי. לא הייתי טוב יותר מבעבר, אבל התמדתי משך שלוש שנים ארוכות. תרגלתי באוניברסיטה במקום ללמד בתיכון, ואפילו די נהניתי מכך. סטודנטים, שלא כמו תלמידי תיכון, בדרך כלל רוצים להבין.

הכרתי נשים. פה ושם. כבר לא היה לי טינדר, כבר לא פרופיל באתרי היכרויות. המין הנואש, האוטומטי שהייתי עושה בעבר, נעלם. מצאתי עצמי מחפש בהן את מה שהיה בלאה. פתאום הן היו בני-אדם, לא רק נשים, לא רק הסחת-דעת או מילוי צורך. זו הרגשה משונה, לגלות ששכבת עם עשרות, אם לא מאות, בני-אדם, ומעולם לא השכלת להבדיל או להכיר אותם. עכשיו שהתחלתי להבין זאת, התקשיתי לשכב איתן. החסר הפך אותן ללא מושכות עבורי כנשים.

עם הזמן התחלתי לקבל זאת. השלמתי עם האבדן, ועם העובדה שלא אזכה להרגיש כך שוב. העדפתי לשקוע במחקר ולא במערכת יחסים שלא הייתה מספקת אותי. כך חלפו השנים, ומילאתי את חיי באהבתי לדברים אחרים.

התחלתי להתעניין בעוד תחומים מלבד מפיסיקה אחרי שקיבלתי את הדוקטורט, וגיליתי שבכימיה, אני דווקא טוב מאוד. הרעב שלי לידע שב עקב התגלית. היו כל כך הרבה דברים חדשים ללמוד, היו לי סטודנטים באמת רצו ללמוד ממני, הייתי יכול סוף כל סוף להצטיין במשהו.

בין תגליותיי החדשות, אפילו למדתי לקצוץ סלט, דק-דק, כפי שאבי היה קוצץ אותו. קצת הצטערתי שלא היה לי עבור מי, אבל עצב זה הצטרף לרשימה ארוכה של חרטות שהחזקתי באחורי ראשי. אלה הלכו והתרבו עם השנים, משנות צורתן בחלוף הזמן להשלמה אחר השלמה עם דברים שכבר אינם אפשריים עבורי. יכולתי לראות שבמובנים מסוימים, חיי תמיד יהיו ריקים מעט.

נתקלתי בלאה שוב לחלוטין במקרה, במכולת. היא נראתה בדיוק כפי שזכרתי. עיניים בהירות ויפות על גוף תפוח יתר על המידה. היא עמדה אל מול דוכן התפוחים ובררה ביניהם בידיה החיוורות. דמותה גרמה לי לקפוא במקומי. כלל לא ידעתי אם היא עדיין גרה בעיר. היא הבחינה בי משום שלטשתי עיניים, אני חושב, והפנתה אליי מבטה. מיד נזכרתי בכל אותם לילות שבהם הייתי מציץ לעברה, ומגלה את עיניה הפקוחות נעוצות בשלי.

"בן," אמרה ברכות. כמעט בשמחה.

"לאה," הצלחתי לחייך. "מה שלומך?"

"אני בסדר. סליחה שלא הייתי נחמדה כל כך בהודעות."

"עבר הרבה זמן מאז," אמרתי בהשלמה. "הבנתי את הסיבות שלך."

"הרבה זמן?" היא קימטה מצחה באי-הבנה. "כולה שבוע."

"שבוע?"

"זה היה לפני שבוע, כן," היא נתנה בי את עיניה הבהירות. "אתה בסדר?"

"חשבתי שעבר הרבה יותר זמן, משום מה," מלמלתי.

השנים שדמיינתי שחלפו התפוגגו בתוך ראשי. העתיד שהיה נדמה לי שעמדתי לחיות בלעדיה הלך ונעלם. רק קווי המתאר העדינים שלו עוד נותרו, מרחפים באוויר סביבנו, מזכירים לי איך יראה הנצח בלעדיה.

"לאה," אמרתי, מהוסס. היא עמדה לפניי, אישה, אולי בת 40, גופה מלא, פניה שקטות וקצת מבוגרות.

"כן?"

"אפשר להזמין אותך אליי לארוחת ערב?"

"אתה בכלל יודע לבשל, בן?" היא שאלה, מחייכת קצת, בעייפות של אדם שכבר החל לחשוש מהתקווה.

"אני חושב שאצליח לקצוץ סלט," אמרתי.

לאה בחרה תפוח מדוכן התפוחים. היא לא הביטה בי כשסקרה אותו וחיפשה אחר פגמים.

"נשמע לי ממש טעים," אמרה לבסוף. "אני אביא פיצה."

העתיד שחייתי בדמיוני נגוז סביבנו בבת-אחת. כך לפתע, מבלי שכלל הניחה את כף ידה על חזי, שחררתי נשיפה ארוכה. אחת שכלל לא ידעתי שכלאתי בתוכי עד עכשיו.

#סיפור

803 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.