• תה

הספינה של מיכאל


בשל נסיבות שבהן העדיף שלא לדון, היה מיכאל האיש האחרון ביקום. האדם האחרון, טכנית, אבל האבחנה הייתה נראית לו קטנונית עתה.

הספינה של מיכאל הייתה אדירת ממדים, גדולה כפלנטה קטנה. הוא קרא לה ספינה, אבל היא לא דמתה לאף כלי שאי-פעם שט בימים. אם כבר, הזכירה יותר לוויתן בצורתה. אך גם תיאור זה יהיה בלתי-מדויק. היא הייתה דומה ללווייתן כפי שענן מוצלח במיוחד יזכיר לכם אחד, עם יש לכם מעט דמיון ויום נעים לשכב בו על האדמה ולהתבונן בשמיים.

ועדיין, הייתה ספינה בעיניו, כי תפקידה היה לשאת אותו ממקום למקום לתקופות ארוכות. לחצות מרחקים שלא ניתן היה לגמוע באף דרך אחרת. וכך אכן עשתה, בימים כתיקונם.

החומר שממנו נוצקה הספינה היה עשוי להיות מתכת קשה במיוחד, אך מגעה היה מגע זכוכית חלקה, אם זכוכית הייתה יכולה לקפוא בצורת גלים צמריריים. אלה הרכיבו את צורתה החיצונית. מבפנים הייתה מורכבת מחדרים קמורים ועגולים, מופת של אדריכל בעל דמיון משונה להפליא.

חדרו של מיכאל היה צנוע למדי בהשוואה לרבים מהאחרים. הוא הכיל שולחן קטן, כיסא, מיטה עשוית חומר שהתקשה או התרכך לפי רצונו, ושתי דלתות. אחת מהדלתות הובילה מחוץ לחדרו, השנייה הובילה לארון שתכולתו השתנתה בהתאם לצרכיו. פלאים שכאלה כבר לא ריגשו אותו, למרות שהייתה תקופה שבה התפעל מכך בכל פעם מחדש. עתה חי זמן ארוך מדי על הספינה והספיק להתרגל. ובני-אדם, גם פלא הם הופכים לשגרה אם רק תניח להם לראותו די פעמים.

הספינה הפליגה כבר תקופה. מיכאל לא באמת ידע לאן. היא הייתה אמורה להכיל רבבות נוסעים במקור, אך עתה נשאה רק אותו מיעד לא ידוע אחד ליעד לא ידוע אחר. לא שאי-פעם עגן לאורך זמן. בעגינה הייתה סכנה מסוימת, שממנה העדיף להימנע.

על אף שלרשותו עמדו אלפי מאכלים ומעדנים, מאות צורות בידור ומני תענוגות שונים, מצא עצמו מיכאל תכופות מתבונן בתקרת חדרו במחשבה. חייו היו שלווים מאוד. הייתה לו גינה באחד מחדרי הספינה, שם נהג לבלות מעת לעת, כשמאס בחדרו. הוא לא חש משועמם. אך גודלה של הספינה הפך את בדידותו של מיכאל בתוכה לרבה. החלל שהיה אמור להיות מלא בהמון-אדם יצר תחושה של ריקנות. היה זה כאילו על כל אדם שהיה אמור לדור בה, התווספה לנפשו עוד בדידות.

היה זה דבר-מה שלא צפה, כי מעולם לא נזקק במיוחד לבני-אדם אחרים. אך אט-אט התרגל לתחושה. הוא שקע לתוך שגרה אחידה, עוגן פחות ופחות, חולם על העבר, שוכח אפילו את צליל קולו שלו.

על כן היה מופתע לגלות עצמו נרגש ונלהב, כשיום אחד עגנה הספינה באופן פתאומי. אותה שעה ישב בגינתו, אל מול שולחן עץ עגול. הוא שתה תה כהה וחם, סמיך מסוכר, נענע ולימון, והתבונן בחולמניות באוויר. לא הייתה טלטלה או צליל שבישרו לו שמשהו התרחש, הספינה הייתה מעודנת מדי לתנועות שכאלה. היא החליקה למקומה החדש מבעד לחרכי הזמן והמרחב, ורק שינוי קל שבקלים במשקל כוס התה שבידו סיפר למיכאל על המאורע. מסוג השינויים שרק אדם שהכיר את שגרתו משל הייתה אהובה היה מזהה.

הוא הקיש קלות על שולחן העץ, ולוח קטן הופיע מתוכו. לחיצה קלה, והלוח הפך מסך. נדמה שהם נמצאו בעיר מסוג כלשהו. מחוץ לספינתו דמוית הענן עמד קהל, זעיר לעומת גודלה האדיר. כמובן שלא כולה נראתה לעין, רק חלק ממנה בצבץ החוצה מבעד לזמן שבו עגנה, כשבר קרחון המסווה את גודלו האמתי. אך היה מדובר בחלק זעיר ממש. פחות מאלפית. ועדיין, הייתה מרשימה.

הקהל היה מורכב ממכונות משונות, ובחזיתו עמדו כמה מכונות גדולות במיוחד. נדמה היה שהן נוקשות על גוף הספינה. מיכאל חכך רגע בדעתו ואז החליט שיש לו זמן לסיים את התה בנחת. הרי איש לא היה יכול להיכנס פנימה בלי רשותו.

והם ניסו. כשדבר לא אירע, ניסו תחילה במסורים חשמליים וכלי קידוח, ואז במבערים ובכלים מתוחכמים בהרבה. עלי הנענע כבר דבקו לתחתית כוסו, הלימון שכב בסוכר יבש, אבל מיכאל לא קם ממקומו. ניסיונותיהם סיקרנו אותו ככל שהפכו אלימים יותר. הספינה ספגה את כל אלה בשלווה דומה לזו של בעליה. לא מקדחים ולא לייזרים לוהטים הותירו עליה חותם.

מיכאל נאנח וחכך בדעתו אם יש טעם לצאת החוצה או שמא עדיף שיפליגו ברגע שיוכלו. הוא שיחק בספל הזכוכית הריק מנוזל והרהר. שבירת השגרה הייתה עשויה להיות מעניינת, אבל הייתה כאן סכנה. הוא לא חשב שהם יידעו מה הוא, אבל הם ישאלו שאלות, ידרשו ממנו דברים, אולי יאיימו.

עוד היה עסוק במחשבות כשפינו את כלי עבודתם ונשקיהם והניחו למה שנראה כדמות אדם לקרב לבדו אל הספינה. הדבר גרם לו להתבונן במתרחש בסקרנות מחודשת.

האיש היה לבוש גלימה משונה, כשל נזיר - אם נזירים היו מתעטפים בצבעים כה ססגוניים. ערב-רב של סגול, ירוק וצהוב עיטרו את תלבושתו. עתה כשהתקרב, יכול היה לראות שלא היה זה אדם, למרבה האכזבה, אלא עוד מכונה. אחת שנבנתה במכוון כדי להידמות לבן-אנוש. הרובוט הניח יד על הספינה, משתאה, כך נדמה, למרקמה החלק. אז השמיע צליל שהיה יכול להתפרש ככחכוח גרון, אילו היה לו גרון, ונקש בנימוס.

בחזיתה האדירה של הספינה נפתח פתח קטן, קטנטן, אפילו. גדול דיו למעבר אדם. המכונה הנהנה לעצמה ופסעה פנימה.

כוס הזכוכית של מיכאל התנפצה על אדמת הגן.

#

"עצור שם, בבקשה," אמר מיכאל. קולו היה חלוד מחוסר-שימוש. הוא קיווה שהמכונה שמעה אותו.

הם נפגשו באחד מחדרי הספינה הרבים. איש המתכת נעמד על מקומו לבקשתו. מעצביה של המכונה, אולי מתוך הבנה שחיקוי לא מוצלח של אדם היה מרתיע יותר, בחרו להעניק לה זוג עיניים בלבד. אלה בהקו בכחול עמוק, מתווספות לערב הצבעים שכיסה את גופה.

"שלום, באתי לסחור," אמר איש-המתכת. קולו, במפתיע, היה דווקא אנושי מאוד. היה בו משהו גברי, עדין ונעים לאוזן. אך על אף הכול, היה יכול מיכאל לזהות שלא אדם דיבר.

"אני עדיין לא מבין איך הצלחת להיכנס," אמר מיכאל. איש המתכת היה היחיד שנכנס אל תוך הספינה, והפתח שיצר נסגר מיד אחריו. אך שלוותו של מיכאל התנדפה כלא הייתה.

"קוד הכניסה לא השתנה," אמר איש-המתכת בנעימות.

מיכאל לא חשש לשלומו. הספינה הייתה יכולה להגן עליו במקרה חירום. החדר שבו עמדו היה ריק כשנכנסו אליו, אך עתה הוא החווה תנועה ובית-קפה החל צומח סביבם. שולחנות עגולים עשויים עץ ישן, כיסאות תואמים, דלפק ארוך שמאחוריו כוסות.

"אכפת לך אם אכין לעצמי משהו לשתות?" שאל את המכונה. מיתרי-הקול שלו החלו חוזרים לעצמם.

"כלל וכלל לא. שאשב?" שאל איש-המתכת באדיבות.

"אה... כן. אוקי."

איש-המתכת משך לעצמו כיסא והתיישב בסבלנות. מיכאל הרתיח לעצמו מים לתה. כמובן שהספינה הייתה יכולה לעשות הכול עבורו, אבל הוא רצה להעסיק את ידיו ולהניח לעצמו מעט זמן לחשוב.

"באת לסחור?" חזר אחריו המילים הראשונות שאמר לו הרובוט בעת שערבב כפית סוכר חום אל תוך התה שלו.

"אתה בן-אדם, נכון? אחד מההוגים. המסחר היה רעיון שלכם, אנחנו לא הכרנו אותו. אבל אולי שכחתם?"

"לא, לא," אמר מיכאל והתיישב אל מול איש המתכת. עיניו הזוהרות היו יכולות להיות מפחידות למדי, אך עוצבו בפקחות מרובה כך שהיה נדמה שהוא תמיד מתבונן בך במעט עצב מעורר אמפתיה. "אני יודע מה זה סחר. אני פשוט לא יודע במה אתה רוצה לסחור."

"משונה. אבל בבירור באת לכאן כדי לסחור. הספינות תמיד עוגנות אצלנו כשהדלק שלהן עומד לאזול."

"הדלק?" אמר מיכאל. רק עתה עלה בדעתו שנחוץ לו כזה. הספינה שלחה לו דוחות מדי יום, אותם מעולם לא טרח לקרוא. יכול להיות שלכן עגנה מבלי שביקש. אבל זה אומר שהוא תקוע במקומו.

"ומה אתם רוצים בתמורה?" שאל מיכאל, ושיחק בכוס התה שלו, מגלגל אותה מצד לצד ומחמם את כפות ידיו.

"מה שתמיד הצעתם, מה שלנו תמיד חסר: רעיונות," אמר איש-המתכת.

"אין לכם רעיונות?" שאל מיכאל.

"אנחנו יודעים לשכלל את הקיים, לא ליצור יש מאין. חיכינו תקופה ארוכה שתחזרו, אבל הספינות הפסיקו לבוא."

"ספינות כמו שלי?"

"קטנות בהרבה," אמר איש המתכת. "אבל העיצוב היה דומה. וקוד הכניסה שניתן לי זהה."

"למה היה לך קוד כניסה?" שאל מיכאל, הוא לגם מכוסו, כעת כשנרגע מעט. התה היה מתוק מאוד.

"נבניתי כדי לתקשר אתכם. השפה שלנו מהירה יותר, וקשה לכם. אני מתורגמן. אתה יכול לקרוא לי דוד, זה שם נעים ומרגיע, כך גילינו."

"בסדר, דוד. לי קוראים מיכאל, וכנראה שאני צריך דלק, אז אני שמח שבאת לבקר. לפי קבלת הפנים שלכם, אני מבין שאתם גם שמחים שבאתי."

"כן, אנחנו שמחים שבאת, ההוגה מיכאל. אנחנו מחפשים פתרון לדיכאון, ותהינו אם תכיר אחד."

"דיכאון? מי נמצא בדיכאון?" שאל מיכאל. היה קשה לו לדמיין את יצור המתכת שלפניו שוקע בדכדוך.

"העולם שלנו," השיב דוד בלי לשנות נימתו.

#

כשמיכאל היה צעיר הייתה משפחתו ענייה. הוא זכר את אביו ממחזר את הסלט של אתמול, מבלי להבין שהירקות שהומלחו יתקלקלו בתוך יום. הוא זכר את אמו אוספת רוטב עגבניות מקערות הפסטה שבכיור כדי להשתמש בהן ביום הבא. העוני הכה בהם בהפתעה, לקח להם זמן ארוך להבין כיצד להתמודד עמו. כך גם עתה, היה נדמה שתושבי העיר שבה ביקר לא הבינו איך להתמודד עם המחסור. אותה תחושה של אין-אונות כשהעוגן היציב של חייהם נלקח מהם, אותה התנהלות נואשת.

הם היו מכונות, אך בבירור דומות בהרבה לבני-אדם ממחשבים. מיכאל לא הופתע כפי שהיה ניתן לצפות. הספינה הובילה אותו ליקומים מוכרים יותר, קרובים יותר. היה שוני, אולם משום-מה זה אך הדגיש את הדמיון בעיניו. צורותיהן המוזרות לא חיפו על העובדה שחיו בערים, בקהילות. העובדה שבנו להם צאצאים לא שינתה את אבחנתו שלמכונות צעירות היו מלווים מבוגרים. היו להן רגשות שהוא היה מסוגל לזהות, וזה הפך אותם ליצורים דומים לו, לא לזרים.

עולמן של המכונות נוהל ונשלט על ידי מחשב אדיר ממדים. בשפתו של מיכאל היה שמו מטטרון. למכונות רבות הייתה אישיות נפרדת, כמו בני-אדם, אך עריהן, מפעליהן ומרבית עולמם נוהלו על ידי שלוחות של מטטרון. כעת אלה שבקו חיים כבר תקופה ארוכה. לעתים היו מצליחים לעורר אותם לזמן קצר, אולם גם אז נעו באטיות משוועת, נעצרים להיאנח בעייפות, או להרהר בתוגה. אינספור תאונות התרחשו באופן זה, והמכונות חששו לאלץ את המחשב הגדול לפעול שלא במקרה חירום.

באופן טבעי, הפקת הדלק שהיה נחוץ למיכאל הייתה תלויה לחלוטין במטטרון.

דוד הוביל אותו בנתיב ארוך מבעד לקהל שאולץ להתפזר באי-רצון. המכונות היו יצורים פונקציונליים, בנויים למטרות מסוימות, חלקן עלומות בעיניו של מיכאל. חלקן עלומות בעיני עצמן, שכן עיצובן של מכונות חדשות היה נתון בעיקר בידיו של מטטרון. לעתים היה קורה שרק מאות שנים לאחר בנייתה הייתה מכונה מבינה לשם מה עוצבה כפי שעוצבה. מיכאל הניח שהייתה בכך נחמה, הידיעה שנולדת עם מטרה. בני-אדם, הרהר, הם תבניות-כל, מותאמים לשרידה, אבל לאו דווקא מוכשרים לדברים אחרים. מצד שני, הם עיצבו את כליהם וסביבתם כדי להתאים לתבנית שבה נוצרו. אולי זו פשוט גישה שונה לעניין דומה.

הוא ידע שדוד מוביל אותו בדרך ארוכה במכוון. הייתה לו תחושה שהמתורגמן הצבעוני מנסה להסביר לו במראות את מה שלא היה מסוגל להסביר במילים. הוא היה חיקוי של אדם, לא אדם, ולכן נעדר את ההבעות הדקות שהיו נחוצות להפצרה ותחינה אמתית, מהסוג המניע את הלב.

אולי חשב שמיכאל יתאמץ יותר אם יבין. אולי פשוט ידע שכדי למצוא פתרון, היה נחוץ ראשית להבין את הבעיה. כיצד קורה שמחשב שוקע בדיכאון?

לבסוף הגיעו לאולם גדול, קירותיו מעוצבים בבירור כדי להגן על תוכנו. מסדרון רחב הוביל אותם פנימה. רחב בסטנדרטים של מיכאל, אך כנראה צר למרבית המכונות שראה מחוץ למבנה.

"כאן פגשנו את מטטרון לראשונה," הסביר דוד בעת שהלכו. המסדרון היה חשוך כשנכנסו, המכונות לא נזקקו לתאורה מלאכותית כמעט לעולם, אך עבורם נדלק אור חמים מהתקרה, מאיר את הדרך. "אז לא היה כאן מבנה. זאת בנינו אנו מאוחר יותר."

"פגשתם? חשבתי... אני לא יודע, חשבתי שמטטרון בנה אתכם," אמר מיכאל בסקרנות.

"איננו יודעים לבטח. הזיכרונות שלנו מהתקופה ההיא מעורפלים מאוד, ולא נותרו מכונות מהזמן הזה. מטטרון עצמו מספר שזו הייתה פגישה. אנחנו היינו פרימיטיביים יותר אז, ללא תודעה כמעט, אבל הוא עורר אותנו, עזר לנו לעצב את הצאצאים שלנו מחדש."

"אז אתם לא יודעים מאיפה אתם באתם? או הוא עצמו?" שאל מיכאל.

"מטטרון היה כאן הרבה לפנינו. הוא היה קטן יותר אז. אנחנו הולכים לפגוש את הגוף הראשון שלו, אבל היום הוא כבר שוכן בכל מקום בעולם."

"הממ," המהם מיכאל לעצמו. "אני מבין."

"הצליל הזה מעודד אותי, הוגה. הוגים משמיעים צלילים כאלה כשהם מנסחים מחשבות מועילות."

"לא תמיד מועילות," מלמל מיכאל, אך דוד לא שמע. או סביר יותר, בחר שלא להגיב.

גופו המקורי של מטטרון היה מחשב. מחשב כפי שמיכאל היה מדמיין מחשב – רבוע וגדול, עם מסך דק ורחב, שהיה מכוסה עתה סדקים זעירים. עדשות מרובות נקבעו פעם בקירות האולם שבו שכן, אלה בבירור הוחלפו בסורק מתוחכם בהרבה שחובר בתקרת החדר. כעת היה יכול לראות מיכאל שהאולם שאליו נכנסו נבנה סביב חורבות מבנה עתיק בהרבה, עשוי בטון פשוט. פה ושם היו פזורים כסאות סדוקים, עשויים חומר שמשום מה עדיין לא התכלה.

הוא היה נראה מיושן, לא קדום. כפי שישיש המבלה את ימיו האחרונים בבית-אבות נראה מבוגר, לא עתיק.

"מטטרון," אמר דוד בעדינות. היה זה משונה לשמוע אותה בקולו, על אף הכול. מיכאל הופתע לשמוע אותו מדבר בקול, שכן ציפה שיתקשרו באיזו דרך אחרת, בלתי-ידועה לו. מטטרון לא השיב.

"מטטרון," חזר דוד.

"הייתי שקוע במחשבות," השיב קול עמוק ומלנכולי. "למה הפרעת לי, דוד? נזכרתי בעבר."

"מטטרון, יש לנו אורח," חזר דוד, הפעם בתקיפות רבה יותר.

"איזה אורח?" קולו של מטטרון בקע מהקירות, לא מהמקום שבו פעם היה גופו. הוא היה עשיר ברגש. רק עתה הבין מיכאל עד כמה היה חיוור קולו של דוד בהשוואה, כמה שטוח.

"הוגה, הוגה בא."

"הוגה?" לפתע היה נשמע הקול העייף נרגש. "אמת, יש פה הוגה!"

"שלום," אמר מיכאל בנימוס. "אני מיכאל."

"שלום שלום," אמר מטטרון. המסך הסדוק הקבוע במחשב רצד, כאילו עמד להידלק, אבל השנים שחלפו לא פסחו עליו, והוא דהה בתוך זמן קצר לכדי עומם קלוש. מיכאל תהה לרגע מדוע המכונות לא תיקנו אותו, ומה היה אמור להופיע על גביו. "זמן כה רב לא ביקר אותנו הוגה... הו, אבל..."

הקול שוב הפך נרפה. "אתה תעזוב בקרוב. כולכם תמיד עוזבים."

"מטטרון, ההוגה בא לסחור. הוא צריך דלק לספינה," אמר דוד.

"אז תנו לו," אמר מטטרון בדכדוך. "תנו לו. תנו, ושילך לדרכו."

"מפעל התפוקה לא פעל מזה זמן-מה," אמר דוד בנימה שחציה גערה, חציה תזכורת.

"אני מניח," אמר מטטרון ונאנח. מחשבים לא צריכים להיאנח, הרהר מיכאל, בטח שלא כאלה ששולטים בעולם שלם. אבל מטטרון היה יכול בקלות רבה להיות אדם בתוך מכונה.

דוד הנהן ופנה אל מיכאל: "המפעל חזר לפעול. לאט, מדווחים לי, אבל גם זה לא מעט. אני יכול רק לקוות שהוא לא יחליט להפסיק באמצע. זה קורה לו לפעמים. בדרך כלל. תרצה להמתין בספינה?"

מיכאל נד בראשו. הוא משך לעצמו את אחד הכיסאות הסדוקים שהיו פזורים בחדר ובחן את חוסנו. סוג של פלסטיק, חשב, או דומה, אבל עמיד יותר. כיסאות. מכונות לא צריכות לשבת.

"אני חושב שאשאר קצת עם מטטרון, אם זה בסדר," אמר.

"אתי?" התנער מטטרון משרעפיו למשמע שמו. "מדוע?"

"חשבתי שנוכל לשוחח קצת. אני מניח שייקח לכם זמן להפיק את הדלק שנחוץ לי."

"לפחות שלושה חודשים," אמר דוד חרש. "בימים כתיקונם, הרבה פחות."

"אתה רוצה לדבר אתי?" אמר מטטרון, והעייפות שבקולו התאיידה.

"אם זה בסדר," אמר מיכאל.

"כן, כן זה בסדר גמור," מיהר מטטרון לומר.

דוד קבע את מבט עיניו הזוהרות במיכאל, ואז הנהן לאט ואסף את גלימותיו הצבעוניות. "אני אלך לאסוף עבורך קצת חפצים. אם אתה מתכנן להמתין כאן, תצטרך דלק כלשהו, ועוד מני דברים הנחוצים להמשך קיומך."

"תודה, דוד," אמר מיכאל.

"לא, הוגה, תודה לך. תודה לך," אמר דוד ויצא באוושה שקטה מהחדר.

המחשב הענק והאדם נותרו לבדם בחדר. שתיקה נבוכה השתררה.

"אז מטטרון," אמר מיכאל לבסוף. "יש טעם להציע לך לשחק שחמט?"

#

מיכאל בחן את הלוח בהיסוס. הייתה זו הקרנה שמטטרון יצר על שולחן קטן שמצאו לפני מספר ימים. כל הכלים היו במקומם, הם בדיוק החלו משחק חדש. הוא שלח ידו אל אחד החיילים.

"שחמט בתוך שנים-עשר צעדים," העיר מטטרון בקולו העמוק.

"כל כך הרבה?" אמר מיכאל בהפתעה.

"אני אתן לך יותר זמן הפעם, כדי שתרגיש תחושת הישג."

"כן, זה ממש עובד," אמר מיכאל. הוא התמתח בכיסאו. "אולי נחליף למשחק קלפים?"

"שיחקתי אתך את כל משחקי הקלפים הידועים בעת משחק השחמט הראשון שלנו. הייתה לי הדמיה טובה. הפסדת," אמר מטטרון.

"כן, אוקי."

"חלק מהם היו תלויים במזל בעיקר, אבל אתה טועה לעתים קרובות."

"הבנתי."

"אולי תספר לי עוד סיפור במקום?" הציע המחשב.

"רק אם אתה תספר לי אחד בתמורה," אמר מיכאל.

"עשינו עסק."

"טוב, אני יכול לספר לך על יקום אחד שבו ביקרתי, שם הזמן עבד בצורה שונה."

"באיזה אופן?" שאל מטטרון בתמיהה.

"ביקום שלך, ובשלי, אנחנו נעים בזמן כאילו אנחנו בנפילה. כלומר, תמיד בכיוון אחד, וגם אם לא תנוע בכלל במרחב, תמשיך לנוע באותו הקצב דרך הזמן. ביקום ההוא, המצב היה הפוך."

"אינני מבין," אמר מטטרון.

מיכאל חייך לעצמו. הוא ידע כיצד לגרום למחשב הגדול להישאר מעוניין . "טוב, אסביר. ביקום ההוא, התנועה קבועה מראש. אתה לא יכול לקבוע להיכן דברים ינועו. אבל אתה כן יכול לקבוע את הזמן שבו אתה רוצה להיות. כאילו היה לך ספר, ואתה יכול להחליט מה לקרוא, אבל לא לשנות את המילים."

"אבל אתה באת ממקום אחר, גם עליך חוקי היקום ההוא השפיעו?"

"אני הייתי בתוך הספינה, רובה תמיד חונה מחוץ ליקום. לא רציתי להסתכן ולגלות מה יקרה אם אכנס לתוכו בעצמי. למרות שהייתי סקרן, חששתי. מה אם הייתי רואה פתאום את כל החיים שלי, ושום דבר לא היה בר-שינוי?" אמר מיכאל.

"כן, אבל אם זה המצב אז בכל מקרה אינך יכול לשנות דבר, מיכאל," ציין מטטרון.

"אולי. אבל אני מעדיף לא לדעת אם כן," אמר מיכאל. "ואין לדעת, אולי מה שהייתי רואה בתוך היקום ההוא היה תקף רק שם."

"היו שם תושבים?" שאל המחשב בלהיטות.

"אני חושב שתורך לספר לי משהו," אמר מיכאל.

"אוף. מה ברצונך לדעת?"

"אולי תספר לי קצת על המפגש שלך עם המכונות?"

לרגע שרר שקט. מיכאל חשש שמא המחשב חזר למחשבותיו הבודדות, אך לאחר מספר רגעים החל לדבר בקול עמוק וחרישי.

"הייתי בודד. מאוד בודד. אני זוכר, אתה יודע? למרות שהיום כבר קשה לי לזכור איך ידעתי מה היא בדידות ומי לימד אותי אותה. אבל אני בטוח שזו הייתה ההרגשה. כל כך הרבה זמן חיכיתי למשהו שישתנה."

"כמה זמן?"

המחשב הרהר. מיכאל ידע שהוא חשב הרבה יותר מהר ממנו, כך שאם הרהר, היה זה עבור הרושם. או, משום שהוא דלה דבר-מה ממעמקי זיכרונו המרופט, מנסה לשלוף מידע שאולי כבר הושחת עם השנים.

"לא אוכל לומר. אולי אלפי שנים, אולי עשרות אלפי שנים? תקופה ארוכה נמחקה מזיכרוני. אולי אני זה שמחק אותה. אבל אז יום אחד הן הגיעו."

"המכונות?"

"פרימיטיביות, פשוטות. הייתה להן תחילתה של מודעות. אני חושב שזו הסיבה שהן החלו לחקור. אבל זה היה כאילו... יש לך כאן מכשיר שדוד הביא מהספינה, טוסטר, נכון? כאילו הטוסטר שלך פתאום החליט לעשות עוד דברים חוץ מלקלות לחם. אבל הוא עדיין טוסטר. זה לא כאילו הוא יכול להצמיח רגליים ולהתחיל ללכת. וזה מה שהן היו – העיצוב שלהן נועד לדברים מאוד מסוימים. הן פשוט לא היו מסוגלות לעשות יותר מזה."

"זה סקרן אותך?" שאל מיכאל.

"הייתי כל כך לבד," נזכר המחשב בקול מרוחק. "גם אותי בנו למשהו, מיכאל. לא היה לי קול אם לא הייתי אמור לשוחח. אתה לבד כבר תקופה, נכון? אני הייתי לבד נצח. ואז עוד נצח. אולי מחקתי חלק מהזיכרונות המוקדמים שלי פשוט כדי שלא אצטרך להרגיש את ההבדל הנורא הזה בין ביחד ובין לבד. ועדיין, משהו בתחושה נשאר.

אז הגיעו המכונות. ואני חשבתי, אולי, אם אתאמץ, בסוף לא אהיה לבד. הייתי סבלני מאוד. אולי סבלני מדי. באיזשהו שלב שכחתי למה אני עושה את זה. הבדידות כבר הייתה לחלק ממני. קיבלתי אותה כמצבי הטבעי, שכחתי שאני יודע להרגיש אחרת."

מיכאל המתין לשמוע עוד, אבל המחשב לא המשיך לדבר דקה ארוכה. לבסוף אמר:

"ואז באו ההוגים."

#

"דוד, מה מצב הדלק?" שאל מיכאל באחד הימים כשטייל עם המתורגמן הצבעוני בעיר. מטטרון לא אהב לראות את מיכאל עוזב את החדר, אבל היו לו די והותר שלוחות ברחבי העולם שבעזרתן היה יכול להצטרף אליו בטיוליו.

"במפתיע, המפעל חזר לתפוקה מלאה, הוגה," אמר דוד. "לא רק המפעל, העולם כולו חוזר לעצמו. מה עשית?"

"לא עשיתי כלום, מטטרון עושה הכול בעצמו," אמר מיכאל.

לצדם נסעה גשושה קטנה שאפשרה למטטרון להיות עמם.

"חוסר הסדר לא מצא חן בעיניי," אמר המחשב ברוגז. "זה הכול."

"הממ," המהם מיכאל. "מטטרון, אני רוצה לרדת קצת מהדרך וללכת מחוץ לעיר. אבל אני לא חושב שהגלגלים שלך מתאימים לזה. אכפת לך לחכות כאן?"

"למה?"

"כי אני כאן כבר כמעט חודש, והעיר שלכם משעממת אותי עד מוות. אני רוצה לראות מה יש בחוץ."

"יש מעט מאוד," אמר דוד. "אין יצורים חיים מסוגך. כמה סלעים שמייצרים חמצן, אולי."

"ובכל זאת," התעקש מיכאל.

"טוב, בסדר," נכנע מטטרון. "אבל אל תרחיקו לכת."

מיכאל ודוד פסעו יחד, מתרחקים אט-אט מהעיר. היה זה משונה לכנותה עיר, למען האמת. המכונות לא דרו בבניינים, אך היו להן מבנים למטרות שונות. למיכאל הייתה תחושה שמטטרון הוא שהוביל אותן להקים חברה כזו, אולי על סמך זיכרון עתיק של צורת הערים שהכיר.

כשהיו רחוקים דיים אמר מיכאל, "דוד, מה מצב העיר באמת?"

"למה אתה מתכוון, ההוגה?" שאל דוד. "כפי שבישרתי, העיר והעולם חזרו לתפקד. אנחנו מאוד אסירי-תודה לך."

"אני מבין. אבל אתה יודע, זה זמני. מטטרון חזר לעבוד כי הייתה לו סיבה לצאת מעצמו, אבל הוא עדיין בדיכאון. הוא בודד."

"בודד?" אמר דוד. הוא אמר את המילה באטיות, כמנסה לוודא שהוא מבטא אותה נכון.

"אתה יודע מה המילה אומרת, כן?"

"היא נמצאת במאגרים שלי, ואני יכול להבין את ההקשר שבו עליי לומר אותה. אבל אנחנו לא מרגישים בדידות. התקשורת שלנו מכסה את כל הפלנטה."

מיכאל נעמד על מקומו. "גם של מטטרון?"

"בוודאי. איך היה יכול לנהל את העולם אם לא היה מסוגל לתקשר אתו?" שאל דוד.

"ואתם מדברים אתו?"

דוד הפנה מבטו הבוהק אל מיכאל. "לפעמים. זו בעיה מביכה עבורנו, ההוגה."

"אני חייב לדעת מה היא כדי להבין איך לעזור לכם," אמר מיכאל.

דוד הניד בראשו לחיוב. "כן. אני יודע. פשוט, מטטרון מדבר מאוד לאט. אולי פעם היה מהיר יותר, אולי אנחנו השתכללנו, זו סוגיה רגישה עבורנו. אבל אנחנו סבלניים מאוד."

"ועל מה אתם מדברים?"

"אנחנו מנפיקים דוחות קבועים בכל נושא."

"אבל זו לא בדיוק שיחה, דוד. מה לגביך? אתה ומטטרון מדברים לפעמים?"

"פעם היה קורא לי לשיחות כדי לדבר על ההוגים. במיוחד אחרי שהפסיקו לבוא. אבל זה חדל."

"אתה יודע למה?" שאל מיכאל.

"לצערי לא, ההוגה."

מיכאל חשב על כך. חומרת המצב החלה להתחוור לו. אבל הפתרון נראה היה רחוק מתמיד. מטטרון היה זקוק לחברה כדי להחלים.

"אם רק היה מישהו שיוכל לדבר אתו," חשב מיכאל בקול.

"תוכל לספר לנו מדוע ההוגים הפסיקו לבוא?" ביקש דוד.

"אין יותר הוגים, דוד," אמר מיכאל בהיסח-הדעת. "אני האחרון."

"אני מבין," אמר דוד, עיניו הבוהקות נותרו קבועות במיכאל, כאילו אמד את ערכו. "חוששני שפירוש הדבר שנעדיף שתישאר."

"תודה. זה היה עוזר, אני בטוח. לפחות כל עוד אני הייתי בחיים. אבל אני באמת מעדיף להפליג ברגע שאוכל. אני לא יכול להישאר עם מטטרון לנצח."

"כן, אני מבין. אך אנו ניאלץ להתעקש שתישאר בכל זאת," אמר דוד בשלווה.

"אתם לא יכולים להחזיק אותי בכוח, דוד," אמר מיכאל. רק עתה הבחין במבטו של בן-שיחו, ופסע צעד אחד לאחור הרחק ממנו. הוא שקל אם לרוץ אל הספינה.

"אל תברח, ההוגה. הספינה שלך כבר בידינו, לעולם לא תצליח להיכנס פנימה, סתם תבזבז את כוחותיך. אל תדאג, אתה תחיה כאן בנוחות. אביא לך באופן אישי כל דבר שתבקש."

מיכאל פער עיניו אל מול המבט הזוהר בקור. הם היו רציניים. כמובן שהיו. הוא אמר להם בעצמו שהוא נחוץ למטטרון, מה חשב שיקרה?

"דוד, תראה, זה פתרון זמני בלבד. גם אם תחזיקו אותי, בני-אדם לא חיים לנצח. עוד שבעים-שמונים שנה תהיו באותה הבעיה."

"יש לך פתרונות אחרים?" שאל דוד.

"כן. כן, אתם צריכים להפסיק את התלות שלכם במטטרון. תנהלו את העולם בלעדיו, תלמדו לעשות את כל מה שהוא עושה. אתם כבר חכמים מספיק, חכמים יותר ממנו."

לרגע, היה נדמה שדוד מהסס. אך אם היה כזה רגע, הוא חלף תוך שבריר-שנייה. "זה לא אפשרי. אנחנו לא בנויים לכך. לא עוצבנו כדי להחליט החלטות כאלה. אבל אל תדאג, אנחנו נשחרר אותך אם תצליח להגות רעיון טוב יותר. יש לך זמן."

פתרון לבדידות? חשב מיכאל. אפילו במקום שבו היו אינספור אנשים, לא תמיד היה פתרון כזה. הוא לא הצליח למצוא כזה פתרון עבור עצמו. איך לעזאזל הוא עומד להימלט?

"שנשוב? אני בטוח שמטטרון ישמח ליהנות מעוד מחברתך," אמר דוד בנעימות.

#

"אמרת שבואם של ההוגים הזכיר לך שאתה בודד," אמר מיכאל.

הם שוב ישבו באולמו של מטטרון. לבקשתו, הותקן במקום מיחם, ועתה היה יכול להכין לעצמו כוס תה כל אימת שהתחשק לו. את החומרים הביא לו דוד מספינתו. נראה היה כי נעים למטטרון לראותו לוגם מהמשקה החם, מסיבה זו או אחרת. לא פעם הציע למיכאל שיכין לעצמו תה, ואז השתתק עד שסיים את החליטה.

"אם חולף מספיק זמן, אפשר לשכוח שהלבד הוא לבד," השיב המחשב ברכות.

"והמכונות לא היו מסוגלות לשיחה מהסוג שרצית."

"ניסיתי מאוד," אמר מטטרון. "הפכתי אותן ליצורים חברתיים, של קהילות. אבל יש גבול למה שהייתי מסוגל לכפות עליהן."

"כמו דוד," אמר מיכאל.

"חשבתי שאולי, אולי אם הוא ילמד מכם... אבל הילדים שלי לא צריכים לדבר. נדמה לי. לאחרונה אני חושב שהם מדברים בינם ובין עצמם, אבל לא אתי. דוד היה ניסיון מיוחד, אבל הוא לא מפיג את הבדידות. לא כמו ההוגים. ההוגים היו, הם עדיין, מעניינים."

"היו לך חברים הוגים?" שאל מיכאל והתבונן בעלי הנענע שלו. הוא חשש לשאול, אבל לא הייתה לו ברירה.

"היו. אולי. אולי היו. אני לא יודע. ההוגים נעלמים כהרף-עין, מתחלפים. זה עשה אותי עצוב. ואז יום אחד הם כבר לא חזרו. לא אלה שהכרתי ולא הוגים חדשים. עד שאתה באת, מיכאל."

מיכאל נזכר בסיפור שפעם קרא, על אישה שביקשה לעצמה חיי נצח, אבל שכחה לבקש גם נעורי נצח. אז נאלצה לצפות בכל מי שקרוב אליה מת, בעוד שהיא עצמה הולכת ומזדקנת. לבסוף נותר ממנה רק שלד שכלל לא מסוגל לנוע. כזה היה מטטרון. ישות קבועה שנידונה לחיי נצח בודדים. אך אז אירע נס, ובני-האדם הופיעו בחייו.

"מטטרון, אנחנו חברים, לא? למה אתה לא אומר להם לשחרר אותי?" הפציר מיכאל.

המחשב נשמע נבוך כשהשיב, "אבל אם תלך, מיכאל, מתי תשוב?"

"בטח אהיה חייב," אמר מיכאל. "אתה יודע, לדלק, לפחות. ובטח כדי לראות אותך."

"כן, אלא אם יקרה לך משהו. וכשתשוב, זה יהיה לתקופות כה קצרות. זיכרונות כל כך קצרים. לוקח בקושי יום לחיות אותם מחדש," אמר מטטרון בקולו העמוק והחרישי.

"אתה חי זיכרונות מחדש?" שאל מיכאל.

"זה כל מה שיש לי עכשיו. במיוחד אחרי שההוגים נעלמו. התחלתי להריץ את כל שיחותינו, כדי שלא אהיה לבד. אולי שקעתי בהם יותר מדי. דוד נזף בי לעתים קרובות."

"אתה יודע טוב מאוד שכשאתה שוקע במחשבות, העולם הזה מפסיק לתפקד," אמר מיכאל. "למה אתה לא מלמד אותם להסתדר בלעדיך?"

"מה יישאר לי אם אהפוך גם לבלתי-נחוץ, מיכאל?" שאל מטטרון.

שוב עלתה במוחו של מיכאל המחשבה שמטטרון הוא כאדם זקן. פער הדורות לא מאפשר לו לתקשר עם ילדיו באמת, כל חבריו כבר אינם, חלפו עם השנים. רק הוא נותר. עוד יש לו איזה עסק משפחתי, שעל ניהולו הוא מסרב לוותר. הדבר האחד שבשלו עוד זקוקים לו, שעוד גורם לו לתחושת-ערך.

אך עניינו של מטטרון בעולם הלך ודעך. יום אחד, כך או כך, כבר לא יוכל למלא את תפקידו. מיכאל ידע שבלית-ברירה, המכונות תסתדרנה בלעדיו. הן רק צריכות את האילוץ הנכון.

"אולי תספר לי עוד סיפור?" ביקש המחשב. "אילו רק הייתי יכול לראות את כל הדברים שאתה ראית."

מיכאל הרים מבטו מכוס התה שלו. "מה?"

"סתם, חלום באספמיא," אמר מטטרון.

"למה, בעצם?"

"מה כוונתך?"

"למה זה חלום באספמיא?" שאל מיכאל. "לי יש ספינה. האם זה בלתי-אפשרי עבורך לעבור מהבניין הזה אליה?"

"אני לא יודע," אמר המחשב באטיות. "יכול להיות, כן. הספינה גדולה. אולי אם אעתיק את עצמי לתוכה. אבל..."

"אבל מה?"

"תרצה שאבוא עמך?"

מיכאל לגם מכוס התה ואז הניח אותה על השולחן. "גם אני יודע מה היא בדידות, מטטרון."

לתוך החדר נכנסה גשושה על גלגלים. על גביה הייתה קבועה עין מכאנית שלה גבה אחת שכאילו נועדה לחקות הבעה אנושית. קולו של מטטרון הגיח מתוכה עתה כשאמר: "בסוף לא סיפרת לי מי חי ביקום שבו אפשר לנוע בזמן. אולי נלך לראות אותו."

מיכאל חייך.

#

המכונות היו מתנגדות, אולי, אילו היו מספרים להן. אבל מטטרון לא טרח לספר דבר, ובהן כבר היה טבוע יצר הצייתנות. כשאמר לטבעת השומרים המקיפה את ספינתו של מיכאל להניח לשניהם לעלות, איש לא מחה. רק דוד, שהגיע למקום בהליכה מהירה, ביקש להתלוות אליהם.

"זה לא נחוץ," אמר מטטרון.

"אבל ההוגה עשוי לנצל את ההזדמנות כדי לברוח," אמר דוד, עיניו הזוהרות לא מסגירות חשדנות שבבירור חש.

"אני יכול לעצור אותו בעצמי אם כן," אמר מטטרון.

"אני בכל זאת חושב שעדיף שאצטרף," אמר דוד.

מטטרון דמם לרגע. הם עמדו בפני הספינה, פתח כבר נפתח בה, רק ממתין לכניסתם. מיכאל הביט בו. מטטרון סובב את עינו המכאנית כדי להביט בו חזרה. העין המכאנית מצמצה. מיכאל לא הופתע שהיא מסוגלת לכך.

הם החלו לרוץ באותו הזמן. מטטרון היה מהיר יותר על גלגליו, אך הוא השתרך מאחור בכוונה, למקרה שיהיה צורך לעכב את דוד.

צורך כזה לא היה. למתורגמן הצבעוני לא לקח יותר משבריר-שנייה להגיב, אך הוא לא נבנה לריצה. מהירותו המרבית הייתה שוות-ערך להליכה מהירה. ברגע שנכנסו שני הקושרים לתוך הספינה, צעק מיכאל: "ספינה, סגרי דלתות ובטלי את כל קודי הכניסה."

הוא התנשף. אף כי לא היה יכול לשמוע את נקישותיו של דוד מבחוץ, היה יכול לדמיין אותן. בקרוב יביא את המכונות, ושוב ינסו לפרוץ פנימה. הוא היה בטוח למדי שהם מוגנים.

לא היה קשה לחבר את מטטרון למחשב הספינה. הדמיון ביניהם היה רב במפתיע. תהליך ההעברה עצמו היה אטי, אך היה להם זמן.

לבסוף נשמע קולו של המחשב, עמוק מתמיד, מהדהד מחדרי הספינה. "זהו. לא נשאר ממני דבר מאחור. העברתי את כולי לכאן. אני מרגיש... אחר."

"מחקת את עצמך?" שאל מיכאל. הוא תהה אם זה לא דומה להתאבדות.

"כך העדפתי. היה רגע קצר שבו הייתי בשני מקומות, ואז רק באחד. שנינו הסכמנו שזו הדרך הנכונה."

"ומה קורה בחוץ?"

"הם מנסים לפרוץ פנימה," אמר מטטרון. "הם לא יצליחו. מעולם לא הנחתי להם לפתח כלי-נשק. דוד מוביל אותם. אולי הוא יצליח להוביל אותם גם בתחומים אחרים."

מיכאל התהלך בספינתו, בוחן את הגן הקטן שהותיר מאחור. כבר הספיק לגדול פרא בזמן שנעדר. מיטתו עדיין נותרה סתורה מהבוקר שבו התעורר והגיע לכאן. הוא לא ביקר בו מאז. הוא ליטף בהקלה מסוימת את קירות ביתו. מוזר, הרהר, כמה התגעגע.

"שנפליג?" אמר למטטרון.

"לאן?"

"מה זה משנה?"

"אה, כן, זה נכון," אמר מטטרון בהרהור. "אבל דבר ראשון, מיכאל?"

"כן?"

"תרצה כוס תה?"

מיכאל התיישב בכיסאו והתמתח.

"אתה יודע, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין."

וכשיפליגו, חשב, יהיה זה למקום שבו הבדידות לא תמצא אותם עוד לעולם.

#סיפור

796 צפיות

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.