2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.

  • תה

חולדה


כמעט שנה לאחר מותה של אמי, הרעלתי חולדה.

לא רציתי לעשות את זה.

מספר חודשים הסתובבה בדירתי, אכלה מצלחת האוכל של כלבי הזקן, כרסמה ירקות שנותרו בלי השגחה, הותירה גללים שחורים, קטנים, מאחורי התנור.

לא ידעתי היכן היא מסתתרת, אך הייתי יכול לראותה בלילות מחדרי. תנועה חטופה במטבח, אותו היה אפשר לראות באופן מוגבל ממקומי, הייתה לוכדת את עיניי. צל קטן שרץ מנקודה אחת לאחרת, גופה הקטן רוכן מעל קערת המזון של הכלב.

הכלב ידע על קיומה, אגב. הוא רץ בהתלהבות במטבח ואני הייתי ממהר אחריו. כשהצמיד אפו לתנור או למדיח, הייתי מחפש אחריו ומזיז חפצים, אך ללא הצלחה. לא שידעתי מה אעשה אם אראה אותה. חולדות יכולות להיות מסוכנות, אבל חשבתי שמן הראוי שלפחות אראה לכלב שאני מנסה.

ניסיתי מספר מלכודות. בהתחלה, כשעוד האמנתי שמדובר בעכבר, ניסיתי לפזר מדבקות רחבות על השיש, מהסוג שיכול ללכוד מכרסם קטן במקומו. בנוסף, הנחתי מלכודת מלבנית, רגישה, שבתוכה מצוי פיתיון, חתיכת במבה במקרה שלי.

אבל כלום. שום דבר. בבוקר מצאתי את המדבקות שלי הפוכות, וניכר שמשהו דרך בהן ונמלט. הבמבה לא הייתה בתוך המלכודת, אבל חתיכת פרווה על פתחה לימדה אותי שהיא עבדה כראוי. החולדה שלי פשוט הייתה גדולה מדי למלכודת עכברים. הנחתי שנפצעה מעט, משום שלא ראיתי אותה מספר ימים.

ניסיתי לרכוש מלכודת גדולה יותר, כזו שמתאימה יותר לחולדות. אבל השד הארור למדה מהקודמת, והפיתיונות שהצבתי נעלמו מתוך המלכודת מבלי שהופעלה. הבנתי מיד שאני ניצב אל מול גאון חולדתי, איינשטיין של המכרסמים. ואולי כל החולדות כה חכמות, איני יודע.

כשכלו כל הקיצים, הביא לי אחי הצעיר קובייה קטנה של רעל בצבע כחול. רק תפזר אותה, הבטיח לי, וזה יפתור את הבעיה.

לא חשתי בנוח עם הפתרון הנוקשה הזה. הנחתי את הקובייה על מייבש הכביסה שלי והמשכתי להרהר באפשרויות נוספות. מהרעל שכחתי תוך יום, וטרדות החיים הסיחו דעתי מבעיית החולדה שלי לשבוע נוסף.

כשנזכרתי בשתיהן שוב, לא מצאתי את קוביית הרעל. חיפשתי בקדחתנות על הרצפה, על המייבש ועל מכונת הכביסה. כלבי הזקן התרגש מהחיפוש, אך לא הצליח להבין מדוע איני מניח לו להשתתף. חששתי שאם ימצא את הרעל לפניי, לא יטרח לספר לי לפני שיחליט לאכול ממנו.

למרות כל חיפושיי, לא מצאתי את הקובייה. לא ייתכן שהחולדה כרסמה את כולה, הרהרתי. היא אמנם הייתה קטנה עבורי, אבל בכל זאת גדולה למדי עבורה, מתאימה בנוחות לכף ידי.

היה זה קיץ. הימים והלילות היו חמים. באחד הערבים קמתי ממיטתי למטבח לשתות כוס מים, וגיליתי את החולדה רוכנת מעל קערת המים של כלבי. היא לא הבחינה בי מיד, אבל נשימת ההפתעה שלי גרמה לה להרים את מבטה במהירות, ואז לצלוע בריצה רועדת אל מאחורי מכונת-הכביסה. כשחיפשתי אחריה, שוב לא הצלחתי למצוא אותה.

שבוע שלם לא ראיתי את החולדה. תהיתי אם נמלטה. או אולי, חשבתי במידה קלה של צער, באמת אכלה מהרעל, ומצאה לה מקום מחוץ לביתי להישכב בו.

אבל ימי הקיץ לא הניחו להרהוריי להימשך לאורך זמן רב מדי. באחד הימים סירחון מסוים פשה במטבח. חיפשתי אחר מקור הריח, הזזתי רהיטים, עד שהגעתי אל המייבש. אז הבחנתי לראשונה בפתח האוורור של המכשיר, וחשד נורא עלה בי.

בחשש מה הצצתי פנימה. שם, שכובה על צדה, כאילו במנוחה, מאחורי סורג שבבירור כורסם, הייתה החולדה.

היא לא זעה. ניסיתי להבהיל אותה, אבל אפילו צליליי המבהילים ביותר, שהבריחו את הכלב, לא הוציאו ממנה תנועה קלה שבקלים. במידה רבה של אימה, ואם יורשה לי לומר גם אומץ, עטיתי כפפות גומי, הבאתי שקית, ושלחתי ידי.

זבובים נמלטו מפתח האוורור ברגע שנגעתי בה. תחושת קבס עלתה בי, אבל אחזתי בצווארה בכוח והתחלתי למשוך.

היא הייתה ענקית. חודשים רבים שמנה וגדלה בביתי. משכתי עוד ועוד, מגלה שמה שראיתי היה רק חלק קטן ממנה. לבסוף הנחתי אותה בתוך שקית הזבל, הורדתי כפפותיי וירדתי מטה להשליכה לפח.

כששבתי, רעדתי למרות החום. התיישבתי על הספה וניסיתי לנשום. תמונתה לא עזבה את מחשבותיי. שכובה ללא ניע, גבה פונה אליי. שקטה בעצבות. אולי ניסתה, אותה פעם אחרונה שבה הפרעתי לה, ללגום מים אחרי ימים רבים של כאב, לאכול דבר מה. ודאי לא הצליחה להבין מדוע גופה אינו פועל כראוי. היא החליטה לחזור למקומה ולשכב, רק קצת. אולי עוד תקום, עוד מעט.

ועודי מדמיין, נזכרתי באמי בבית-החולים. שכובה על מיטתה, גבה פונה אליי, נשימותיה רועשות ועייפות. גופה רזה, כוחה תש מניסיונות לשתות או לאכול. ואני יושב לצדה, ושותק.

אולי כל היצורים החיים מפנים גבם לעולם ברגע מותם. אולי עיניהם כבר לא רואות אותו. איני יודע. אולם אני ישבתי על הספה בביתי ובכיתי על החולדה שעות ארוכות, עד שהצער חדל לטלטל את גופי.

382 צפיות