אנו מקבלים הזדמנות אחת, בתחילת היכרות, להעריך אדם על כל סגולותיו, הטובות, הרעות. הזדמנות אחת להתאהב במה שנפלא ומשונה בו. לחשוב שפגמיו הם תבנית ייחודית ופלאית, להאמין שמעולם לא נתקלנו בדבר הדומה לו, ולעולם גם לא ניתקל שוב בעתיד. לכן אסור לעצום עיניים בפעם האחת ההיא. כי רק במבט מפוכח וישיר אפשר לאהוב איש במלואו. כל לקות של הראייה, כל רגע מוכה סנוורים, הוא אך פתח לאכזבה בעתיד, שבו מישהו ימלמל לעצמו, בלב שקוע: אה. את זה לא ראיתי.

אינני חסיד גדול של 'רק עוד פעם אחת אחרונה ודי'. כל הרק-פעמים-אחרונות שלי מחקו את הטעם המתוק של הזיכרון, או הוכיחו שאיני יכול להשאיר אותן...

האנשים שאהבו אותי רודפים אותי בלילות. בחלומות עצובים שמהם אני מתעורר בהשתנקות של בכי. המחשבות שאני מסרב לחשוב במהלך היום מוצאות דרכן בשנתי. אני יודע שהעצב הוא מהמחשבה על האדם האחר, ועל האופן שבו דברים הסתיימו. אני גם יודע שאי אפשר להיות נאהב כך בידי יותר מאדם יחידי. שאהבה מוכרחה לבוא על חשבון אהבה, כי אי אפשר לתת את כולך פעמיים. כי אין מספיק ממך (בקושי יש די ממך עבור עצמך, ואפילו המעבר מאחד לשניים מגלה את גבולותיך).