אין הבדל
כל היום שמעתי אנשים מדברים על צער ועל חסר. ואף שהיה נדמה לי שאני מרוחק מאוד מהעצב שלהם, הצער שבתוכי הזדקף והאזין בקשב-רב. אט-אט הוא ניגש מתחתית החזה ונדחס כנגד הדפנות, מצמיד אוזנו לעולם החוצה. בכל פעם שמישהו דיבר על אבדן: אב, בן, אם, חבר – הצער רטט ופעם: גם אני, גם אני, גם אני. אבל אין לנו זכות, ביקשתי לומר לו, זה לא אותו דבר. אך הצער התעקש: אין הבדל.
ובאמת אינני יודע אם צדק. כי אינני בטוח שצערם של אחרים לא פשוט הצליח לדלוף ולגעת בזה שלי, ועתה שניהם שוכנים בתוכי יחד, פועמים זה עם זה, מזכירים שכל בני-האדם דומים, כמעט זהים. ובכל זאת, כשאחד אובד, משום מה אין לו תחליף.