top of page

דרום העיר

ברחוב אלנבי ניגש אליי אדם זר, צועק משהו בשפה שלא הבנתי. נרתעתי לאחור, חושש שהוא ערבי. לא כי יש לי בעיה עם ערבים, אלא כי לימדו אותי קודם כל לפחד ורק אז להבין שכולנו בני-אדם. לא כל שחור שתפגוש בדרום העיר הוא נרקומן, לא כל ערבי הוא רוצח בפוטנציה. ידעתי את זה מצוין, זו פשוט התגובה האוטומטית, זו שעליה קודם צריך להתגבר ואז להמשיך במבוכה עם החיים. הוא ראה שנבהלתי ומיהר לחייך ולהרים ידיים כדי להראות שהכול בסדר. חייכתי חזרה, מוכן לברוח. אם אני הייתי רוצח, קודם כל הייתי מחייך כמו שהוא חייך.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page