top of page

הבעיה והמזל

הכרתי אנשים שכל חייהם הרגישו לא ראויים לאחרים, עד שיום אחד גילו, כמעט בבת אחת, שהם מתקשים למצוא אדם שיהיה מספיק ראוי עבורם. וכשאני אומר שהכרתי, אני מתכוון כמובן לזה שאני אחד מאותם אנשים. ואני מלא תמיהה בשל כך. כי דווקא צדקתי פעם, כשהרגשתי בלתי-ראוי. כי לא השתפרתי מאוד או השתניתי דיי להצדיק תחושה אחרת. רק חייתי די שנים כדי לצבור הישגים, ידע, כיבודים. שכבות המסתירות את הדברים החסרים בי. ואני כקהלת, יודע שהכול הבל הבלים, ועדיין כותב את המילים בתקווה שהבליי ייקראו בידי אחרים. וזה מפני שבתוך-תוכי, אני דומה לסובבים אותי, וכשהם מתבוננים בי בהערכה, אני מסוגל לזקוף מעט את קומתי השחוחה-תמיד ולדמיין שאכן יש מה להעריך. ומכיוון שאנחנו דומים, אני יודע שגם הם אינם ראויים לאיש, ותכונה זו משותפת לכל בני-האדם. ולכן רצוי להעריך מאוד את העובדה שאדם אחר בחר לבלות עמנו את חברתו, אף שאיננו ראויים לה. ואם אפשר, שיעריך גם הוא את חברתנו במידה דומה. כי מה נראה לו, שאין לי עוד אפשרויות? תמיד יש. כמו לכולם. וזו הבעיה, וזה המזל.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page