ההבטחה

כשאימא נפטרה, הבטחתי הבטחה: לא לסבול חיים שאיני רוצה לחיות, אפילו לדקה. לא לשבת בשיחה חסרת טעם, לא לעבוד בעבודה שאיני מעוניין לעשות. החיים לא סתם קצרים מדי, הם חולפים כהרף עין. הם מסתיימים בלי שהגשמת חלום, מלאים חרטות על נתיבים שבהם לא פסעת, ועל אלה שכן.

לא תמיד עמדתי בהבטחה ההיא. לפעמים נאלצתי לחשוק שיניים ולספוג תקופה במקום שלא רציתי להיות בו, כדי לשרוד, כדי להגיע לרגע הבא. לפעמים התפשרתי, למרות שידעתי שאני נמצא בתוך פשרה. אבל רוב הזמן ההבטחה הייתה בקדמת מחשבתי. אלא שגם כשעמדתי בה, החיים לא הפכו מאושרים יותר עבורי. אם כבר, הם נהיו יותר מבולגנים ופרועים, ומסוכנים. אולי משום ששכחתי שכדי להגיע לדברים שבאמת רוצים, צריך לפעמים לעבור דרך כאלה שאין לנו בחפץ בהם. כך הייתי לאדם שחי עכשיו תמידי. סיפוק מידי, עונג על פני עקרונות, הווה על פני עתיד או עבר. ודאי פגעתי באנשים רבים בחוסר מחשבה. ודאי הרחקתי חברים במקום לאמץ אותם קרוב אליי, כי להיות קרוב לאנשים פירושו היה לאפשר לעצמי לאבד אותם בעתיד. כי אפילו בחיים של הווה, הייתי עסוק מדי בפחד מפני העתיד להיות. השנים, ואולי הניסיון, מיתנו מאוד את המחויבות שלי להבטחה הישנה. עם הזמן אני מוצא עצמי עושה יותר ויותר דברים 'כי הם חלק מהחיים'. קורה לא פעם שאני מסתכל בשבוע שלם שחלף ותוהה: מה עשיתי בו שבאמת רציתי לעשות? לקראת מה אני חי, בשביל מה? ואז אני נזכר שהחיים הם לא רק הכאן והעכשיו, שיש לי מטרות וחלומות, ולפעמים אנו נאלצים להמתין בסבלנות כדי להגשים את הללו. אף כי עדיין לא למדתי כמה מההווה אני מוכן וצריך להקריב למען העתיד, ומתי ההרגל הזה, להקריב את ההווה, יצטרך להשתנות. כי אם נחיה כך כל חיינו, העתיד תמיד יהיה הדבר שאין לנו ביד, וההווה תמיד החלק שאנחנו מוכנים לוותר עליו. אני מנסה, בתקופה האחרונה, להסתכל בדברים אחרת. אני צופה בחיים שאני חי ושואל עצמי, לפחות פעם ביום: האם אני מוכן שכך הם יראו מעתה ואילך? ואם התשובה היא לא, אם אינני מסוגל 'לחתום' על המשך כזה, אני מחפש את הדברים שמוכרחים להשתנות. אני מסרב לקבל את המצב ומתחיל תנועה חדשה, שינוי. וזה שיפור, נדמה לי. אין פירוש הדבר שאינני חושק שיניים יותר. אבל גיליתי שאני מוכן בשמחה לבלות חיים בחשיקת שיניים, כל עוד היא נתפשת עבורי כתנועה ולא כהמתנה לדבר-מה שיחלוף, או יבוא. אני יכול לבלות כל חיי בהליכה לעבר יעד שאליו לעולם לא אגיע. על כך לא אתחרט. זו רק העמידה במקום, בתנוחה הממלאת אותי אומללות, שאיני מוכן לסבול. אולי זה מה שעליי לזכור תמיד לגבי המוות. לא לחשוש מפני האכזבות או החרטות של סוף החיים, לא מפני הנתיבים שבהם לא פסעתי. העיקר הוא שהגעתי לקו הסיום כשעודני פוסע, ולא בשכיבה סבלנית לבואו.