top of page

הערפל

היומיום מערפל את המחשבה. לא בבת-אחת, אלא במנות סם זעירות, דיגיטליות. אתה מוצא עצמך מציץ בטלפון בכל שעה-שעתיים, לפעמים יותר, רק כדי להתעדכן, לגלות מי חיפש אותך, מה השתנה בעולם, מה אחרים עושים.

בתקופות אחרות לא היה זה כה קל. הודעות היו מגיעות לעתים נדירות יותר, אולי משום שעלו כסף, ולכן היה אפשר לקפוץ מהתרגשות למשמע אחת, לתגלית שמישהו היה מוכן לשלם כדי לומר דבר-מה דווקא לך. והחלונות לחייהם של אחרים לא היו כה נגישים, מהבהבים בלהיטות ורק ממתינים למגע אצבע. היה על אנשים להזמין אותך להציץ פנימה, בדרך כלל על כוס תה, וגם אז אי אפשר היה לראות דבר, הם פשוט היו יושבים ומתארים את הנוף הנשקף לתוכם במילים, חיוכים, מבטים, ואתה היית מהנהן, ושואל שאלות, ומקווה שהבנת נכון כיצד נראים הדברים. לפעמים היה פער בין המילים לדמיון, וגם בכך היה יתרון, כי בפער הזה היה יותר מקום עבורך.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

コメント

5つ星のうち0と評価されています。
コメントが読み込まれませんでした。
技術的な問題があったようです。お手数ですが、再度接続するか、ページを再読み込みしてださい。
bottom of page