השרשרת
שבתי אל ביתי ממסע ארוך, והתבוננתי בו. בחדרים המרובים שכוסו אבק, ברכוש הרב שנערם בהם, בבגדים, אפילו בספרים שעל המדפים, שפעם היו כה אהובים עליי. כל פריט שהתווסף לרשימת נכסיי הוסיף מעט משקל למועקה שבנפש. כל חפץ שברשותי הפך למטלה שעליי להשלים, וכל המטלות נצרפו לשרשרת ארוכה הקושרת אדם למקום. אז, בשקט בשקט, התחלתי מדמיין את הבית הולך ומתרוקן, ראשית הסירים והצלחות, הסכו"ם, השולחנות, המקרר, התנור. עמם נעלמו גם המנורות, המדיח, העציצים. הצצתי בארונות והבגדים שבתוכם התפוגגו בבת-אחת, ואז גם הארונות עצמם, שאר הרהיטים והמזכרות. החפצים האחרונים ללכת היו הספרים, נעלמים בזה אחר זה, משתהים מעט לפני שהתמוססו לאוויר יחד עם המדף שהחזיק אותם. וכשהבית עמד ריק, כאילו מעולם לא גרו בו, התפוגגו גם הקירות, עד שהוא נעלם כליל, מותיר רק אותי, שוכב על מיטה רחבה וממתין. לאחר שעה, דמיינתי עצמי קם, מרים את תרמיל המסע שנותר לצד המיטה ומתכונן למסע הבא, בעוד המיטה דוהה אט-אט מאחורי גבי.