top of page

התחרות

העולם מציע לי אינספור דרכים לבזבז בהן זמן, ובכל פעם שאני פונה באחת, אני מתרגז: למה בזבזתי כל כך הרבה ממנו? בכלל רציתי ללכת בנתיב אחר. אבל אינני באמת מתרעם על הבזבוז, אלא על כך ששוב הפסדתי לעולם בתחרות הנצחית: מי יקבע לאן אלך. ושוב אני חובט בי ובו בייאוש על שנפלתי בפח, ושוב הוא מושך כתפיים אדישות, בידיעה שרק אני טומן מלכודות לעצמי. כי לעולם לא אכפת על מה אני מוציא את זמני. הוא יהיה כאן גם אחריי, כפי שהיה לפניי. וכל מעשיי, כל זעמי, נועדו לגרום לו לשים לב לקיומי, או לכל הפחות, להבחין בלכתי.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page