top of page

טריליון וחלד ובעיית הזיכרון

באחד הימים באו לבקר אותי שתי בריות נבונות שלא ראיתי מזה שנים. שם האחת, הממציא טריליון הנודע, אשר זכה לשמו, כך מספרים, בשל מספר ההמצאות שיצאו תחת ידו. ושם האחרת, האל חלד, שאמנם היה צעיר במושגים אלוהים, אך בכל זאת מבוגר ממרביתנו במספר נצחים, או בכשלוש אהבות, תלוי כיצד אתם סופרים את הזמן.

לא ראיתי את הצמד בשנים האחרונות, מאז שהחליטו, כל אחד מסיבותיו הוא, להתרחק מכל בריאה או יצירה המערבת את הרגש הנורא הקרוי אהבה.

"תה," קרא טריליון עוד לפני שחלפו בדלת. לא שמישהו מהשניים השתמש בה. חלד פשוט הופיע בחדרי הצר והתיישב על המיטה, כאילו שב לביתו שלו, וטריליון צנח מהתקרה מבעד למערבולת משונה, ישוב על כיסא, ואחריו צנחו גם שולחן קטן, שלושה ספלים וקנקן תה רותח. "תה," חזר ואמר לאחר שלגם מהמשקה החם, "היינו שנינו עסוקים בענייננו, כאשר בבת-אחת הרגשנו דכדוך אדיר ומוכר מכה בנו. תכף פניתי אל חלד, ידידנו האלוהי, ושאלתיו, מבעד למכשיר מורכב שאת פעולתו אינני צריך להסביר אך לדידך יהיה פלאי ממש, שכן הוא הוליך את קולי מעבר למספר ממדים וזמנים עד שמצא את חלד, האם ידוע לו מה מקור הגל הפתאומי הזה."

"סוג של טלפון?" תרמתי את תרומתי הצנועה, ממנה טריליון התעלם בעליונות כה מרובה, עד שהייתה אפילו נטולת בוז. הסתובבתי אליהם בכיסא המחשב המרופט שבו ביליתי את ימיי, ללא הפתעה או התנגדות.

"בדיוק הייתי ספון ביצירת יקום שבו האושר הוא מצרך נפוץ וקל להשגה," אמר חלד, ברא לעצמו ביסקוויט והמשיך את סיפורו של הממציא. "כשהגל המלנכולי הכה וסחרר את האטומים לכל עבר. וכך יצא שאמנם הצלחתי במטלה, אבל עתה כל אושר שאדם היה מסוגל להשיג תמיד היה מלווה במעט עצב. כאילו המחשבה על סופו העתידי מנעה מהשמחה להיות שלמה. ניסיתי להסביר ליצירי-כפיי שזה לא מאוד משנה, כי בקלות יוכלו להחליף את האושר שנגמר באושר חדש, אבל הם התעקשו שהם רצו את האושר המסוים ההוא, ובעצם סירבו לקחת לעצמם כל אחד מהאושרים האחרים שהכנתי למענם."

"הממ..." המהמתי, ותהיתי במה שונה, בעצם, היקום הזה מהיקום שלנו.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page