top of page

לא לשכוח לדבר

פגשתי את המוות ארבע פעמים בחיי באופן אישי: בבית האבות שבו שמרתי בלילות, בבית החולים שבו אמי נפטרה, בדירה השכורה שבה גרתי עם אחי הקטן לאחר לכתה, אצל הווטרינר עם כלבי הזקן. צפיתי: בישישה ההולכת לעולמה בקריאה מופתעת שלאחריה דממה, באמי המפנה את גבה לעולם ובוחרת ברגע מותה, בחולדה שהורעלה ונשכבה לישון בתחתית מייבש הכביסה, ובכלבי החולה, קורס לאטו, עיניו פקוחות, ליקוקיו האחרונים נמחים מידי בדמעות. המוות לא הבחין בי כשנפגשנו, הוא עשה מלאכתו ויצא מן החדר מבלי לומר מילה. אינני כועס עליו, איני מסוגל להאשים אותו בדבר, אך אני חרד מפגישתנו הבאה, ומזו שתבוא אחריה. ואמשיך לפחד, כנראה, עד הפגישה האחרונה, שבה אשאל: ולמה בעצם שתקת כל הזמן הזה? והוא ודאי ישיב: כי לא דיברת כלל. ושנינו נצחק, ואני אעצום עיניי ואפסיק לפחד, ואקווה שלא נותרו אנשים שגם עמם שכחתי לדבר.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page