top of page

מאהבים 2

בחורים אמרו עליי שיש לי שפתיים של מוצצת מגיל שלוש עשרה בערך. זה היה מחמיא לי, גם כשהייתי מעמידה פנים שזה מרגיז או מעליב. אהבתי את המבטים שלהם, את הידיעה שהם חשבו על זה, שהם חשבו עליי באיזשהו הקשר. אהבתי את זה גם בגיל חמש עשרה, כשגברים מבוגרים היו מסתכלים בי ברחוב. הייתי לובשת בכוונה מחשופים ומכנסיים קצרים ומתענגת על מבטים, שריקות והערות. אף אחד לא שלח ידיים, לא אז. חשבתי שזה כי ידעתי איפה להסתובב ומתי. היום זה מובן לי מאליו שפשוט היה לי המון מזל.

אריאל היה בן עשרים ושלוש כשהתחלתי להתכתב איתו בלילות. הוא היה מנגן ומעלה סרטונים שלו לפייסבוק ויוטיוב. הייתי עסוקה בלאסוף אנשים מוכשרים לרשימת החברים שלי, אז התחלתי לעשות לו לייקים. פה ושם הגבתי לו. לפעמים במחמאות, לפעמים דווקא בקצת ביקורת. רציתי שהוא יתייחס, לא שיחשוב שאני סתם מעריצה.

השיער שלו היה חום, מתולתל משהו, והיו לו פנים קצת גסים אבל חתיכיים בעיניי. גבות עבות, שיני סוס, עיניים כחולות עמוקות שלא התאימו ללוק בכלל, אבל הצילו את הפרצוף. הייתי צופה בו מנגן על גיטרה בסרטונים ההם. הוא היה שר, והשירה הייתה לא רעה, אבל האצבעות הן שריתקו אותי. כבר אז אהבתי אצבעות. קצת עבות מדי, אבל איכשהו עדינות על המיתרים. הייתי מחליקה אצבע מעל התחתונים ומתחילה להזיז אותה במעגלים קטנים, מדמיינת שזאת האצבע שלו. בדרך כלל הייתי צריכה שתי אצבעות, כדי שהעובי יתאים.

הוא כתב לי ראשון, אחרי תגובה ביקורתית במיוחד לקאבר של ביאונסה. זה משהו שהבנתי כבר אז – האומנים, הזמרים, הסופרים והמשוררים למיניהם ברשתות החברתיות, הם זוכרים את המעריצות שלהם, והם שונאים לאבד אותן, את אלה שבאמת מקשיבות, או קוראות, אלה שצורכות את האומנות שלהם. קבצנים של תשומת לב, הם חיים בשבילנו, לא בשביל היצירה, ולא משנה כמה הם מנסים להעמיד פנים אחרות. רק מתי מעט הם שונים. כאלה פגשתי בודדים בחיי, מהסוג שימשיך ליצור גם אם הקהל יעלם.

אז הוא כתב לי, 'מה בעצם לא אהבת?' וזאת ההזדמנות היחידה שהייתי צריכה. כדי שיראה כמה אני בוגרת ופיקחת, שיתרשם, שישכח שיש בינינו פער של שמונה שנים. בת חמש עשרה, בן עשרים ושלוש. מה זה משנה בכלל, הייתי מספיק בוגרת וחכמה כדי לדעת מה אני רוצה. בין ההורים שלי היו אחת עשרה שנה. זה לא שינה. הם התגרשו בסוף, אבל לא חשבתי שאם הם היו באותו גיל זה היה עוזר.

מלכתחילה תכננתי לפתות אותו. אלא שפיתוי של נערה בת חמש עשרה הוא לא פיתוי של אישה. רק נדמה לך שאת יודעת להיות מינית, שאת מבינה מגע או חשק. החרמנות של ילדים בגיל שלך היא שמבלבלת אותך, כי יש בה משהו פשטני, גולמי. הם לא מסתירים אותה מספיק טוב כדי שתסכימי להיות איתם לבד בחדר אם את לא מעוניינת. את עוד מספיק צעירה כדי לחשוב שגברים מבוגרים הם שונים באמת, כי הם לובשים כסות משעשעת לפעמים, כי יש להם ניסיון או מקצוע, או קריירה. כי הם יודעים לדבר. הם רוצים ממך יותר מרק מין, את חושבת, כי זה מה שאת רוצה מהם.

זה לא היה פיתוי קשה. כנראה כי תפקיד המפותה והפתיין משתנה כל הזמן בשיחה טובה. פיתיתי לא מעט גברים בחיי, יותר משפיתו אותי. למרות – אני מחייכת מהמחשבה – שרובם בטח חשבו שהתפקידים היו הפוכים בשעתו. זה חלק מהטריק, לגרום לצד האחר לחשוב שהוא זה שעושה את העבודה הקשה. ואני יודעת, היום, שעם אריאל אני זאת שעבדה קשה. במבט לאחור הדברים האלה הרבה יותר ברורים.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comentarios

Obtuvo 0 de 5 estrellas.
No se pudieron cargar los comentarios
Parece que hubo un problema técnico. Intenta volver a conectarte o actualiza la página.
bottom of page