top of page

מאהבים 3

מציצה היא פחות אינטימית מנשיקה. זו תובנה שהייתה לי בגיל עשרים ושהחזקתי בה הרבה שנים אחר כך. יותר קל להכניס זין לפה ולא להסתכל למישהו בעיניים, או לטעום את הרוק שלו. למה? לא יודעת. אולי כי הריח המעורב של עור והרוק שלי עדיף מזה של רוק של מישהו שאני לא מספיק רוצה.

אני עדיין מרגישה כך. אבל אני מתה על רוק, אוהבת אותו בנשיקות שלי, אוהבת שהוא נוטף ומטפטף מליקוקים ומציצות, אוהבת יריקות, אפילו, בכל מקום. לא כוס התה של כל אחד, אבל מה אני אגיד, לא לכל אחד צריך להכין תה. אז אולי התובנה האמתית הייתה צריכה להיות: אל פאקינג תמצצי למישהו שאת לא רוצה לנשק. זה נראה ברור מאליו עכשיו, אבל לא נראה לי שהייתי כשירה להבין את זה אז.

התובנה ההיא הגיעה בגלל שבגיל עשרים פיתחתי בעיה חדשה. לא הצלחתי להיפתח לגברים. לא משנה כמה רציתי מישהו, הפות לא שיתף פעולה. הם היו מנסים להרטיב אותו, להשתמש בחומר סיכה, בליקוקים, אבל השרירים למטה היו מתכווצים ונסגרים כמו שער. הניסיון לחדור היה רק מכאיב לי בצורה איומה.

אז למדתי למצוץ. לא שלא ידעתי עוד קודם, אבל הפכתי למלכת המציצות. התגאיתי ביכולות שלי, בזה שאני לא שולחת גבר הביתה לא מסופק, שהם יזכרו אותי לנצח ויחלמו על מה שעשיתי להם ללילה. אולי הצלחתי, אני לא יודעת. הרבה מהם ניסו לחזור לאורך השנים. אבל אני לא בטוחה אם זה בגללי, או כי גברים חוזרים לסקס כשהם יכולים.

שקדתי על הטכניקה שלי. שתי ידיים ופה, מבטים ישירים, המון רוק, ליקוקים ומציצות בביצים, להצמיד את כפות הידיים פשוקות סביב הבסיס ולהכניס את כל הזין לגרון, אצבע בתחת אם צריך. ניסיתי הכול, גיליתי מה עובד על רוב הגברים, מה מתאים למקצתם. היו כאלה שהיו חייבים לתפוס אותי בראש ולהכתיב את הקצב, אחרים דווקא הצטרכו שאני זאת שאקבע אותו. למדתי לדבר מלוכלך, להגיד להם מה שהם צריכים לשמוע. הרוב היו קלים – צעירים בדרך כלל מאוד קלים – ולא היה צריך יותר מ"אתה תגמור בשבילי, מאמי?" מתוזמן היטב. המבוגרים יותר אהבו דברים יותר מגוונים. חלק אהבו את המשחק, "אני ילדה טובה, אבא?" חלק דווקא התגרו מהשפלה, "אתה תשתמש בי כמו זונה עכשיו?" – הייתי עושה הכול כדי שהם יגמרו. המיקוד הפך לכזה קיבעון, שבשלב מסוים כבר פחות עניין אותי לגמור בעצמי. מוזר שבגיל תשע עשרה אהבתי כל כך מין אוראלי, ובשנה אחר כך רק הענקתי אותו לאחרים. גם כשניסו לרדת לי, לא נהניתי, תמיד העדפתי לחזור לעבוד בשבילם.

מציצות היו הרבה יותר קלות מנשיקות, זה בטוח. אם הם היו מתעקשים על נשיקה, הייתי מקפידה שהיא תהיה בעיקר עם השפתיים, כמה שפחות לשון, כמו שיותר קצרה. פיתחתי גם חרדה שריח הפה שלי לא נעים ואף אחד לא אומר לי. הייתי מגרגרת מלא מי פה לפני שהייתי יוצאת לדייטים – וגם אחריהם, באופן טבעי – אבל זה לא היה עוזר להרגשה שלי. רק מסטיקי מנטה חזקה או וויסקי אפשרו לי קצת להעז עם הלשון. אבל בדרך העדפתי פשוט לדלג ישר למציצה.

נתן היה המתנה והסיוט שלי. עשה לי עיניים בתחנת האוטובוס וניגש ברגע שהגנבתי אליו מבט חזרה, מאוד אולד סקול. אני שיקרתי ואמרתי שאני בת עשרים וארבע, הוא שיקר שהוא בן עשרים ושמונה. זה היה נחמד, כי ככה הגילים שלנו כמעט נגעו. כמו הידיים שלנו בזמן שדיברנו.

הוא היה מסוג הגברים היפים שלא הבחינו שהשנים התחילו להשפיע עליהם לרעה. אני חושבת שהגיל האמתי שלו היה לכיוון שלושים ושלוש, אבל אף פעם לא טרחתי ממש לברר. היו לו זרועות מאוד שריריות שבלטו גם כשלבש חולצה ארוכה ועיניים ירוקות כהות, כאלה שנראות חומות כשלא רואים אותן באור.

למזלו, היה מספיק אור בתחנה. הייתי בדרך חזרה מהעבודה וקראתי ספר כשהוא ניגש אליי. הבחנתי בו, כמובן. אישה מבחינה כשגבר נועץ בה מבטים, לטוב ולרע. הוא לא היה הטיפוס הרגיל שלי, עם השיער הבהיר שכבר הפך דליל והלסת המרובעת, אבל הוא נראה טוב, ובגיל הזה היה חשוב לי במיוחד שיבחינו בי אנשים מוצלחים או יפים, ככה הערך העצמי שלי נקבע אז. לפחות כל עוד אלה היו אנשים חדשים, כי תשומת לב ממי שכבר 'כבשתי' אף פעם לא סיפקה אותי לאורך זמן.

לא שיקרתי בנוגע לגיל שלי רק כי רציתי להיראות יותר בוגרת. לא אהבתי ששואלים אותי על הצבא, או למה אני לא משרתת. המחלה של אמא הייתה נושא שהעדפתי להימנע ממנו בכל מחיר. קצת כמו נשיקה מגבר חדש.

בתבונה למודת ניסיון, הוא נמנע מלדבר על הספר. זה היה כרך ב' של 'מרד הנפילים' מאת איין ראנד. ספר של למעלה מאלף עמודים, שכל הערה עליו הייתה חושפת מידה של בורות שרק אדם קרוא היה יכול להילחם בה. במקום זה, הוא שאל אם יש לי מסטיק, ווידא שהוא נמצא בזווית מספיק טובה מול שלט הניאון של התחנה. כשהרמתי מבט, העיניים שלו היו ירוקות ומאוד בוהקות. חייכתי ואמרתי שתמיד.

לא נסעתי הביתה. לא פחות מהעיניים, הניחוח שלו שיכר אותי. היה לו בושם גברי בטירוף לטעמי. כמו לשתות וויסקי מהאף. משהו שהולך טוב עם חגורה מעור ושמן מנועים. רציתי למשש את הזרועות שלו, להסניף את הצוואר המחוספס מהגילוח, ויותר מכל, להראות לו מה אני יודעת. לא ראיתי בו יותר מזיון, ריגוש ללילה שלא אצטרך לזכור מחר, אבל כזה שלא ישכח אותי לעולם.

אז נסענו אליו. לא הודעתי לאמא, היא לא הייתה צריכה לדעת איפה אני, ולפעמים אפילו הוקל לה קצת, אני חושבת, כי כשלא הייתי חוזרת הביתה היא הייתה יכולה להרגיש פחות אשמה על שהיא מעיקה עליי. מה שהיה נכון, אבל האשמה שלה הייתה מעיקה לפחות כמו המצב.

אחד הדברים שמצאו חן בעיניי מיד, זה שהוא לא ניסה לנשק אותי כשנכנסנו לדירה שלו. היא לא הייתה גדולה, סלון, מטבח וחדר שינה. לא איומה כמו חלק מהדירות שבהן ביקרתי, לא מטונפת או מתפרקת. תחושה של בית, אבל מאוד לבד.

הוא הוציא וויסקי והציע שנשתה טיפה. התיישבתי על הספה הרחבה, המרופטת, ונתתי לו למזוג לשתי כוסות קטנות ובערך נקיות. לא שהן היו מלוכלכות, אבל היה להן ניקיון של גברים, מלא סימנים עכורים של מים שלא התייבשו כראוי.

דיברנו קצת. הוא היה בודק תוכנה בחברת הייטק ורוב הדעות שלו בעולם היו על סרטים וסדרות. שאלתי אותו למה הוא לא לומד קולנוע והוא ענה, "אין קולנוע בארץ," ונראה לי שאפילו אותו התשובה לא סיפקה, אבל לא ראיתי סיבה להתווכח. כשהציע לגלגל לנו ג'וינט, חייכתי ואמרתי שאסתפק בוויסקי. הוא לא הלך להביא את נייר הגלגול.

שתיתי את הכוס הראשונה מהר, כדי שהאלכוהול יעלה וארגיש את האופוריה הנעימה שמגיעה איתו. זאת שמקבלים גם ממגע אצבעות של גבר חדש על הגב. הפעם קיבלתי את שתיהן. הוא נגע בי בעדינות, רעדתי קצת והחזקתי את המבט שלו. הוא לא היה טיפש, הנשיקה הגיעה מהר.

היה לו טעם של וויסקי ושל משהו אחר, אולי קינמון מריר. לפעמים נתקלים באנשים שלפה שלהם יש טעם, לא רק ריח. לא רע או טוב, אבל מאוד נוכח. אפשר להקיא מזיכרון כזה, אם הוא מתקשר לחוויה. אבל לי הוא מתחבר לקצת זיפים, למגע חזק ולצליל רוכסן נפתח.

את הרוכסן אני פתחתי לו. נשיקה קצרה, רק מספיק ארוכה כדי שהעניינים יתחילו להתגלגל. הזין שלו היה קשה מבעד לתחתונים, ירדתי על הברכיים מולו וחייכתי.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

コメント

5つ星のうち0と評価されています。
コメントが読み込まれませんでした。
技術的な問題があったようです。お手数ですが、再度接続するか、ページを再読み込みしてださい。
bottom of page