מאהבים 4
אחת מהקלישאות השנואות עליי אומרת: פעם בחיים יבוא אדם שיהרוס את כל מה שידעת על אהבה ויהפוך את כל מה שאי פעם חשבת על פיו. אם יהיה לך מזל, הוא יבוא פעמיים.
אני לא יודעת אם הכוונה היא שאותו האדם יבוא שוב, או שמישהו אחר יצליח לשחזר את הפעם הראשונה ההיא. בשבילי, זאת אמירה נבובה, משהו שנשמע טוב אבל אין לו שום ביסוס מחוץ לידע כללי שאף אחד לא יכול לומר מה מקורו.
אני הכי שונאת את הקלישאות שיצא לי להכיר בעצמי על בשרי.
בין החוג לפילוסופיה לחוג למדעי המחשב של אוניברסיטת תל אביב לא הייתה חפיפה רבה. אני בספק אם היו יותר מחופן סטודנטים שלמדו בשניהם, אני הייתי אחת מהקומץ הזה. הדואליות התמידית שבי, המשיכה לאומנויות, לחשיבה המופשטת, לצד הריאליות, הפרנסה, הרצון להתקיים בכבוד. אם כל אונה במוח מושכת לכיוון נפרד, אצלי הפיצול היה מובהק. בעין אחת בחנתי את הפילוסופים, המשוררים מטעם עצמם, הכותבים, האומנים, הבמאים, המוזיקאים – הם היו החומר שממנו הייתי מייצרת זיונים מקסימים, פרשיות קצרות-מועד ללא עתיד, אבל מלאות תשוקה – ובעין האחרת הסתכלתי בסטודנטים למדעי המחשב, החרוצים, המרוכזים, החושבים על עתידם. במיוחד אהבתי את אלה שמצאו עונג בקוד, שלא ראו בלימודים משימה מפרכת, אלא עוד הרחבה טבעית לדבר שכה נהנו לעשות. חומר לזוגיות ארוכת-טווח, פוטנציאל לקשר.
הקפדתי מאוד להפריד בין שני העולמות שלי, בין המשחקים לדברים 'רציניים' יותר. כי כשהייתי מתמקדת בסטודנט שיכול להפוך לבן זוג עתידי, היה עדיף שלא יגלה שבמדעי הרוח יש לי שלושה-ארבעה מחזרים ששואלים מתי אני קופצת לצ'ייסר של שתים בלילה.
אהבתי ללמוד, ונדיר היה שאסבול בשיעורים. אהבתי גם להעמיק לתוך נושאים, להבין את הקשר שבין התחומים שלמדתי, לראות את הדרך הפתלתלה שפילוסופיה נאלצת לעשות לפני שהיא הופכת למדע, לפני שמדע הופך לטכנולוגיה. הנושא ריתק אותי, והתחלתי להשליך אותו על כל תחום, על האופן שבו מחשבה הופכת לרעיון, ורעיון ליצירה, לספר או סרט, או סדרה, או בכלל לסטרטאפ משוגע. היה נדמה לי שקיים תהליך בכל דבר, שהעולם הוא שתי-וערב של תהליכים ואנשים נמצאים כל הזמן בנקודות החיבור ביניהם.
לא השכלתי להשליך את הרעיון על עצמי ולומר: גם בבני-אדם קיים תהליך. אולי אינספור תהליכים, וגם אני התחלתי תנועה, ועכשיו אני נמצא בדרכי לדבר אחר.
לאחד מהתהליכים שלי קראו בן חפץ. למרות שהרבה שנים העדפתי לקרוא לו 'בן זונה'. לא כשהכרנו, כמובן. אז קראתי לו רק 'בן' ובדרך כלל נאלמתי דום.
הכרתי אותו הרבה לפני שהכיר אותי. ובעצם הערצתי אותו בלי לדעת מי הוא. קראתי מאמרים מאתו. היה נדמה שהוא חולש על כל נושא שבעולם, ממדעי המחשב ועד לפסיכולוגיה, מפילוסופיה ועד לפיזיקה. התווכחתי איתם, הלכתי לבדוק מילים שבהן השתמש, רעיונות של אחרים שפיתח או כנגדם נלחם. חשבתי שהוא זקן ומלומד, ונפוח מחשיבות עצמית, אבל מבריק ומרגיז, ומתנסח בצורה נהדרת. ואז שמעתי שהוא מגיע להעביר הרצאה מטעם אגודת הסטודנטים, וגיליתי שהוא בכלל דוקטורנט שפרש מהלימודים ועבר לעבוד בהייטק. אבל אם זה המצב, למה היו כל כך הרבה מאמרים לשמו?
הוא היה בן שלושים ושבע. זה היה נראה לי מבוגר, אבל לא זקן כמו שציפיתי. כשחיפשתי את שמו בגוגל, לא מצאתי בכלל תמונות. אפילו ברשתות החברתיות לא היה לו זכר. אז שילמתי את שלושים השקלים שהאגודה גבתה והלכתי לראות במי מדובר.
התיישבתי בשורה הראשונה. האולם היה רק חצי מלא, בלאו הכי. רוב הנוכחים היו סטודנטים לתואר שני או פרופסורים ממגוון פקולטות. במפתיע, לא היה רוב גברי בחדר.
לבמה עלה גבר גמלוני, מעט כפוף. לא היה בו משהו מרשים במיוחד, חולצה שחורה מכופתרת, ג'ינס כהה, נעליים מרופטות מאוד, שכבר היה צריך מזמן לזרוק לפח. היו לו פנים נעימות, עדינות, עם שפתיים מעט חושניות בשל עוביין ואצבעות ארוכות ורגישות מאוד. הוא לא היה יפה, לא הזמין מבט שני, עד שהצצתי בעיניו. חומות, רותחות באופן לא ברור, בולעות את האור. רציתי שיבלעו גם אותי.
