top of page

מאהבים 5

עוד גל של כאב, התכווצות מבפנים, הגוף פלט לכלוך. זה פאקינג כאב. שנאתי את זה, שנאתי את זה כל כך. למה זה חייב לכאוב כל כך, סאמק.

אבל בו בזמן, היה משהו בהתכווצות הזאת שאהבתי. כמו ציפורן שנשברת ומזכירה לך שאת אישה. מאוד נשי, הדימום המטמטם הזה, שהורס תחתונים אם במקרה שכחת ששוב הגיע הזמן, בערך. התחושה של הגוף ההולך ומתנקה, מזהם את החוץ כדי לפנות את הפנים. זרימה והתכווצות. שונאת-אוהבת.

כמו ההרגשה שלי כלפיו, כשהוא היה מתקרב. כותב הודעה, מצטרף אליי לסושי, ואז שוקע איתי לשבע שעות שיחה רצופות. ופתאום הייתי מרגישה יקרה לו, חשובה, מיוחדת. התכווצות. התרחבות. אבל אז יום אחר כך לא היה כותב לי עד הערב. והוא היה מחובר, בן של זונה, הוא היה מחובר. ואם כבר כתב, או אם אני הייתי נשברת וכותבת, הוא היה נשמע מרוחק. עסוק במישהי אחרת. התכווצות. זרימה. ועוד מעז לומר שאני נשמעת שונה.

לא ציפיתי מבן להיות טרף קשה. מגע ידיו, הרעבתנות שבו, אלה הבהירו לי שיש גבר מאחורי החזות הרכה. זו רק הייתה שאלה של מתי אפגוש בו. בהנחה שהוא יסכים להיפגש.

המכשול הראשון, של הפגישה, לא היה נראה בלתי-עביר במיוחד. הוא השיב להודעת הפייסבוק שלי יחסית מהר בהתחלה, אמר שהוא זוכר אותי מההרצאה, ואפילו שאני 'הבחורה היפה שחיבקה אותו בסוף'. חייכתי ואמרתי שגם אני זוכרת אותו, הוא הבחור הנחמד שבמקרה קראתי את כל המאמרים שלו.

אחר כך שאלתי כמה שאלות על החומר שהעביר, כדי שיתרשם מהאינטליגנציה שלי, ותכננתי להעביר את השיחה לפסים קצת יותר אישיים. אבל הוא הפתיע אותי כששאל: 'מאיפה העניין הרב בפילוסופיה?'

השבתי בזריזות שיש לי שתי מגרעות, הצורך להבין איך דברים עובדים, והצורך להבין למה. הוא אמר שהוא לא יכול לחשוב על שתי תכונות יפות יותר באדם.

אם היינו זה מול זה, הייתי מכחכחת בגרון בתקווה שייפלטו מתוכי מילים, כי לרגע כולן נעלמו. אבל רק כתבתי שיש לו תשובות טובות. הוא ענה: תודה, אבל הייתי מעדיף שיהיו לי שאלות טובות. למה הצורך הזה להבין דברים, לדעתך?

זו באמת הייתה שאלה טובה, אבל חששתי שאם אחמיא עליה אשמע חנפנית. לכאורה היא הייתה אמורה להיות מובנת מאליה, אבל אף גבר אף פעם לא שאל אותי על עצמי באופן הזה. הייתי רגילה להשיב תשובות מחוכמות שמותירות אותם מנסים לעמוד בקצב, לא להצטרך לחפור ולחשוב מה עומד מאחוריהן.

התכתבנו במשך שלוש שעות עד שהוא ציין, בצער, כך דמיינתי, שהוא מוכרח לחזור לעיסוקיו, ושהוא עוד מקווה להספיק לסוראסקי, ספריית האוניברסיטה, לפני שתיסגר. התברר שהוא גר לא הרחק ממנה, ברמת אביב.

ציינתי שגם אני גרה בתל אביב והצעתי שאקפוץ לקפה באחד הערבים, כדי שנוכל להמשיך את השיחה שנקטעה. עשר דקות המתנתי מול המסך, מנסה לפענח למה לעזאזל לוקח לו כל כך הרבה זמן להגיד כן, ואז לנתח מה גרם לי להיות כל כך מטומטמת ולחשוב שהוא באמת יסכים. בסוף הגיעה ההודעה, 'אוה, סליחה, הלכתי להתארגן ולא שמתי לב שכתבת. אפשר לקבוע בבית הקפה מתישהו, בכיף'.

נשמתי לרווחה. אמנם צפיתי שיזמין אותי אליו, אבל אם בית הקפה נמצא לידו, לא הייתה אמורה להיות בעיה גדולה לסיים את הערב אצלו בדירה. עדיף בעירום ועל ארבע, בזמן שהוא מאבד את הכסות העדינה והאינטלקטואלית שלו בתוכי.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page