top of page

מאהבים 6

כשהייתי בת שלושים ואחת התחלתי להרגיש זקנה. אין הרגשה טיפשית מזו, בדיעבד. שלושים ואחת זה צעיר, עוד היו חיים שלמים שהמתינו לי, אכזבות ושיאים שלא ידעתי שיבואו, אבל אז הייתי בטוחה שאני לקראת סוף חיי. בקרוב יגיע הזמן להתמסד, להביא ילדים ולחיות חיים בינוניים ומשעממים.

למה זו הייתה ההנחה? ולמה ההתמסדות משמעה סוף החיים? יתכן ואפשר היה לתלות את התפישה המשונה הזו באמא שלי. לא זכרתי אותה ואת אבא כמעט כנשואים. הכרתי אותה בעיקר כגרושה עובדת. אם יחידנית המנסה לפרנס בת סוררת, שכולה חלומות גדולים על העתיד, חלומות שהיה ברור לי ולכל מי ששמע אותם שלעולם לא יתגשמו.

בנוסף, החברות שלי החלו להתחתן ולהביא ילדים, ומנשים משוחררות ועליזות ראיתי אותן מיתמרות לאימהות שכל עניינן הוא הדבר החמוד האחרון שעשו הילדים. סיפורי הזימה שפעם היינו מחליפות נעלמו לחלוטין, הבעלים שלהן גידלו כרסים ומבטים קהים. מצאתי את עצמי מתחמקת מכל הזדמנות או הזמנה לשבת איתן לקפה.

ראיתי דוגמאות אחרות מאז. זוגות א-מונוגמיים, אנשים שלא איבדו את חדוות החיים עם הילדים, חלומות שהמשיכו לצמוח גם בתוך משפחה, נשים וגברים שבחרו לא להתחתן או לא להביא ילדים, או אפילו להיכנס לזוגיות. הכול אפשרי, מתברר, ואין זה משנה מה נדמה ש'מוכרחים' לעשות. אבל אז? האמנתי שסוף העולם קרב, חיפשתי קמטים חדשים במראה מדי בוקר ותלשתי שיערות לבנות כשאלה צצו, והן עשו זאת תכופות, כאילו כדי להרגיז.

עדיין גרתי בתל אביב. אחרי שלוש שנים בפלורנטין, חזרתי למרכז העיר, שילמתי את השכירות המגוחכת בזכות עבודה כתכניתנית בחברת הייטק מצליחה. לא מאוד נהניתי מהעבודה, למרות האהבה שלי לקוד. סבלתי מההתעוררות בבקרים ורק חיכיתי לסופי השבוע שלי, כי במרבית הימים הלכתי לישון מוקדם, כדי להיות מסוגלת לשרוד את השעות הארוכות מול המחשב.

הבעיה בסופי השבוע הייתה שפיתחתי נטייה להישאר בבית ולראות סרטים במקום לצאת, או לפחות לקרוא ספר. הייתי הגרסה הכי מנוונת ודוחה של עצמי. כבר לא התעמלתי, ורק הגנים הטובים שלי ושיירי הכושר הגופני של העבר הצילו אותי מהזנחה טוטלית. אבל אני ראיתי את הסימנים, את הטוסיק שכבר לא היה מתוח ועומד כבעבר, את הצלוליטיס, את הבטן שהייתה נמלאת קפלים כשהייתי יושבת בתנוחות מסוימות. ראיתי, ולא היה לי כוח לשנות את המצב.

אני חושבת שהרבה אנשים מגיעים למצב שהם אינם מרוצים מחייהם, אבל עדיין לא מספיק כדי לטרוח לשנות אותם. זה איזון עדין, כי אפשר להיות מאוד אומללים לפני שהאומללות כופה עלייך להשתנות. אולי רוב בני האדם חיים על התפר הזה, שבין אומללות שגרתית לאומללות מספקת בשביל לגרום לשינוי. אני הייתי על התפר, היה לי נוח מדי. הייתה לי עבודה בשכר גבוה, דירה נחמדה, חיים קטנים ונעימים, לכאורה.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה ואני ישבתי מול סדרה בנטפליקס, מנשנשת פופקורן בזיגוג קרמל. לא קיבלתי אף הודעת 'ערה?' לאחרונה, וסיננתי את הבחורים שהתחילו איתי ברשתות החברתיות. לא היה לכוח לסמול טוק, לא היה בא לי על אף אחד במיוחד. סיימתי את שקית הפופקורן וקמתי כדי למזוג לעצמי קולה זירו מהמקרר. רק כשעברתי מול המראה קלטתי את מצבי. בטרנינג ישן ומהוה, מכוסה פירורי קרמל ואולי אפילו כרס קטנה ונפוחה של אכילה יתרה. הממתקים והחטיפים במשרד לא הועילו לרפיסות הכוללת שלי, גם לא השעות הארוכות שביליתי מול מסך המחשב.

הרגשתי מזוויעה. הייתה לי בחילה שלא הייתי בטוחה אם לייחס למתוקים או לחזות שלי במראה. עשיתי מעשה שאני לא גאה בו, הלכתי לשירותים והקאתי את כל הפופקורן, ואולי גם חלק מארוחת הערב. הקאתי והקאתי, והיה נדמה שהבטן שלי לא תסיים להתרוקן לעולם, וכשהצלחתי להפסיק, הרגשתי מחורבן כל כך שרק גרגרתי מי פה ונכנסתי למיטה.

כשהתעוררתי בבוקר, ידעתי שהצלחתי לחצות את קו הפתטיות לתחתית חדשה. החלטתי לנצל את התנופה ונכנסתי להתקלח ולצחצח שיניים. אחר כך לבשתי מכנסיים קצרים וניסיתי לעשות כמה כפיפות בטן ותרגילים לחיטוב הישבן. בקושי הייתי מסוגלת לעמוד בעשר דקות אימון והשרירים כאבו לי כאילו התאמנתי שעה.

הכרחתי את עצמי לוותר על הפקאנים מצופי השוקולד ביוגורט של הבוקר, ובצהריים טרחתי להכין חזה עוף ואורז במקום להזמין המבורגר עם כרטיס התןביס. אחר כך קראתי ספר, ובערב כבר הרגשתי כמו בנאדם אחר. וזה לא שינה שהתחת עדיין היה רופס בעיניי ושהדרך להיות אישה הייתה עוד ארוכה. זו עצם ההתחלה של העשייה שגורמת לך להאמין שהמצב ישתפר.

וחוץ מזה, בלי הבטן הנפוחה ממתוקים ובחוטיני הנכון, חשבתי שאני עוד נראית טוב. לא כוסית כמו בשיאי, אבל עדיין שווה מבט. גילחתי רגליים, התאפרתי טיפה בצורה שחברות שלי היו אומרות שהיא זנותית, ובזה הן היו מתכוונות לומר שהן מקנאות שאני עומדת לזיין, ויצאתי לבר. הלכתי במיוחד לבר על אלנבי, כדי להימנע מאלה שנמצאו מתחת לבית שלי. רציתי לצאת קצת מאזור הנוחות, לאתגר את עצמי.

אלנבי היה המקום שאליו התנקזו כל השיכורים אחרי שעה מסוימת. כשברים אחרים בעיר סגרו, כמעט תמיד היה אפשר למצוא אחד פתוח ברחוב. זה היה ביב השופכין של השיכורים, של השבורים והשבורות, של מי שחיפש להכיר אנשים חדשים ולא לשבת לדבר עם חברים. השעה עוד הייתה מוקדמת, אבל זו הייתה האווירה שרציתי.

התיישבתי לבדי על הבר. הברמן היה צעיר מאוד בעיניי, בקושי בן עשרים, חשבתי, אולי עשרים ושתיים, אבל חתיך למות. כהה עם עיניים כחולות-כחולות וחיוך משובץ גומות חן. הוא לבש חולצה שחורה צמודה שהבהירה שהוא מתאמן וג'ינס פשוט, שהבהיר שהוא בן עשרים.

"מה קורה, כפרה?" הוא רכן אליי, משתמש בחיוך הזוהר שלו כנשק. "מה שותה?"

"כפרה תקרא לחברה שלך, מאמי," הכיתי בחיוך שלו באחד משלי. "נראה לי כמו לילה לוויסקי. ג'ק דניאלס, שתי קוביות קרח."

"וואלה, משהו מיוחד?" שאל, בלי להיעלב. הוא הכין לי את המשקה במהירות, אבל נשאר מולי גם אחרי שהכוס הייתה בידי.

"אני מקווה שכן," אמרתי. "נראה איך הערב יזרום."

"וואלה. ומה, יושבת לבד?"

לא היו לו הרבה פניני חכמה להציע, אבל נהניתי להביט בו. "בינתיים כן."

הוא הנהן, חצי לעצמו. "לי קוראים דניאל."

"מיה," המצאתי שם על המקום. לא התכוונתי לגלות את שמי האמתי הלילה.

"שם יפה, מיה. אם את צריכה משהו, רק תקראי לי. ואם בא לך לנגוח איתי את הבקבוק, אולי נעשה כמה שוטים אחר כך, אה?"

צחקתי ונתתי לו לבדר אותי עוד קצת לפני שהוא נאלץ לשרת עוד לקוחות. הוא היה ילד, ובכל זאת נהניתי מתשומת הלב. לפני כמה שנים הוא היה מרייר עליי ואני לא הייתי טורחת לתת לו סיכוי אפילו.

מהצד השני של הבר, גבר צד אחר המבט שלי. הוא היה קצת יותר קרוב לגילי. לא בנוי יפה כמו דניאל, טיפה רזה, אבל עם מבט עמוק שמצא חן בעיניי. שלחתי לו חיוך, וזה הספיק כדי שהוא ייגש אליי וישאל, "מישהו יושב פה?"

"בינתיים לא."

"אז עכשיו כן. נעים להכיר, שלומי."

שלומי לא היה שם מאוד גניח, לטעמי. ומקרוב, לא מתתי על הסנטר שלו. אבל הוא הריח טוב, הבחנתי, והוא ידע לדבר. ובכל פעם שהוא גרם לי לצחוק, הפרצוף שלו היה נראה לי קצת יותר יפה. מה גם שהשיניים שלו היו מושלמות. אז הרשיתי לו להזמין אותי לעוד כוסית, תחת עינו הצופייה של דניאל, ולא אמרתי כלום על כך שהוא הניח לי יד על הגב התחתון בכל פעם שהוא רכן לומר לי משהו.

"מה, חברים, אתם נהנים?" דניאל הצטרף אלינו שוב בכוס השלישית. "רוצים נעשה איזה צ'ייסר יחד?"

"יאללה אחי, זורם," אמר שלומי, העיניים שלו היו טיפה מעורפלות. זה היה יכול להגעיל אותי אם העיניים שלי לא היו כאלה גם כן. וחוץ מזה, האצבעות שלו היו נהדרות, ארוכות, רגישות, סבלניות. יכולתי לדמיין אותן נוגעות בי, מפשקות, עוברות לי בעדינות על השפתיים החיצוניות לפני שהן מתקדמות לדגדגן.

"אולי במקום סתם להרים, נשחק משחק?" הצעתי. לא הייתי רגילה לשתות כבר, ואת הכוס השלישית שתיתי לאט, כדי שלא להיות שיכורה מדי. משכתי מבטים של כמה וכמה טורפים. היה גבר בן ארבעים שישב לבדו בצד השני של הבר, עם חיוך עצל וכפות ידיים מסוקסות שמשכו את עיני. היו שלושה בחורים צעירים שהציצו בי לפעמים, כדי לבדוק אם אני בדייט או סתם זורמת. לא היה אכפת לי להחזיר מבטים לכולם. זה היה הלילה שלי.

"וואלה, נשמע לי מעניין," אמר דניאל והחזיק אותי לרגע בעיניו הבוהקות. הוא באמת היה חתיך מאוד. הכמות הנכונה של זיפים, הביטחון של הנעורים. יכולתי לראות את שרירי החזה שלו נמתחים מבעד לחולצה. "מה המשחק?"

"זה כמו 'נוור' רק הפוך."

"מה ז'תומרת?"

"כמו בנוור, כל אחד פורש חמש אצבעות. וכאילו במקום לומר מה לא עשיתם מעולם, אתם אומרים דברים שעשיתם. ומי שלא עשה, מוריד אצבע, עד שנגמר לו."

"ומה קורה אז?" שאל שלומי. האצבעות שלו טיילו לי על הגב התחתון. הוא נעץ בדניאל מבט שהבהיר לי שמדובר בתחרות. מתתי על זה.

"ואז מקבלים משימה," חייכתי. זה היה חיוך מאוד שובב.

"רק לא משהו שבגללו יפטרו אותי," דניאל חייך חזרה. כולנו חייכנו, בעצם. השעה כבר הייתה אחת וחצי בלילה, אבל אף אחד מאיתנו לא תכנן ללכת הביתה בקרוב.

"סגור. אז אני ראשונה... מצצתי זין."

שניהם הורידו אצבע אחת ושתו מהוויסקי שלהם. המילים 'מצצתי זין' עושות משהו לגברים, הם היו מרוכזים בי לחלוטין.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page