מאהבים 7

הרבה אנשים מסתובבים בעולם כשהם מרגישים חכמים יותר מאחרים. זה לא הישג גדול, כי סטטיסטית, לא צריך להיות כזה חכם בשביל שרוב האנשים יהיו מתחתינו. וחוץ מזה, מה הטעם בכל החכמה לכאורה הזאת אם לא משתמשים בה? מה זה כבר נותן? יש כל כך מעט אנשים, נשים וגברים, שבאמת עושים משהו בעולם. כשהייתי צעירה מאוד, רציתי להיות אדם כזה בעצמי, אבל איכשהו, באוניברסיטה הספיק לי להרגיש חכמה. נסחפתי לתוך האשליה שבזה שאני צוברת ידע אני הופכת לאדם מוצלח יותר. לא הבנתי כמה אנשים חלפו במסדרונות ההם בלי לעשות כלום עם מה שלמדו. ורק שנים אחר כך קלטתי שהסתפקתי בצד הגבוה של הבינוניות, שוויתרתי על העולם.

אבל זה היה עוד רחוק ממני כשהכרתי את בן. עוד חשבתי שאני בדרך לשחקים חדשים וחיפשתי אנשים שיהוו לי דוגמה או למפת דרכים. היו בודדים כאלה. וכשלבסוף מצאתי אחד שהיה מוצלח מכל האחרים, לא התכוונתי להניח לו. וכמו שלמדתי מגיל צעיר, הדרך הכי טובה להיאחז בו הייתה עם הכוס.

הבעיה הייתה שהוא ממש לא הניח לי להיאחז. הבעיה החמורה יותר הייתה שלמן הרגע הראשון, מסרתי לבן את השליטה בי ובקשר בינינו.

זו לא הייתה שליטה מלאכותית, לא הכוח שאת מוסרת בידיעה שבסופו של דבר הוא ישוב אלייך מועצם פי כמה. זה לא היה חלק ממשחק שידעתי שאנצח בו. הפער בינינו היה גדול מדי. הוא היה חריף ומצליח ויודע-כל, ואני הייתי סטודנטית שחשבה שהיא חכמה מדי בשביל מרבית האנשים. ברגע שפגשתי גבר שהיה חכם כמוני, אם לא יותר, לא ידעתי מה לעשות. איך את אמורה להתנהל כשאת רגילה, בתוך-תוכך, להיות מעל האנשים שאת פוגשת מדי יום?

בכל סיטואציה עד אז, תמיד הצלחתי להפוך את היוצרות כשגבר התחיל ביתרון מעליי. הכרתי מבוגרים והכרתי מנהלים ומרצים, וגם כשהם ידעו יותר ממני, יכולתי לשלב את האינטליגנציה הטבעית שלי עם ההשפעה שהייתה לי על גברים כדי להוביל את ההיכרות בכיוון שרציתי.

בן היה חסין לתמרונים זולים ואטום למהלכים מתוחכמים. חוץ מלשאול: מתי תזיין אותי כבר!? נתתי לו את כל הרמזים האפשריים, את כל הפרצות. הוא לא הזמין אותי אליו, הוא לא הגיע אליי. במשך חודש וחצי נפגשנו רק בבית הקפה הארור ההוא ליד הבית שלו, אבל רק בימי שישי, כשהיה לו זמן בבקרים. הייתי מתעוררת מוקדם ביום החופשי שלי, מתאפרת, מתייפה, מתארגנת ומגיעה כדי לשבת איתו חצי שעה. לפעמים היה מושך את העונג, את הסבל, בעוד עשר דקות, ואני הייתי גומעת את הזמן בחברתו כאילו העניק לי נקטר נדיר. עיניו היו בארות עמוקות והמבטים שלי היו שקיקה. היא הייתה סמיכה בקולי, נמהלת בנשימה כמו סוכר בכוס תה חמה. לפעמים פחדתי שהמגע בו יסגיר את הצמא אליו, לפעמים כמהתי לכך שיבחין כבר. שיתייחס, שיעיר הערה שנונה, אגבית, או ייתן בי מבט מלוכלך. שפאקינג יקרע ממני את הבגדים ויזיין אותי על השולחן בבית הקפה, או אפילו שידחה אותי. כל דבר, כל דבר, רק שלא יהיה אדיש אליי.

אבל הוא נותר אדיש. אולי. בעצם, לא ידעתי אם אדישות זה מה שאני מקבלת ממנו. הוא נהנה מחברתי, זה היה ברור. הוא אהב את השיחה, את השאלות הנבונות שידעתי לשאול. הוא אהב להסביר – וכשהסביר לי דברים, יכולתי לגמור מקולו המדוד, השקט, ממחוות הידיים שציירו קווים באוויר – ותמיד פינה עבורי את הזמן הקצר הזה בבקרי שישי. הוא רק לא נגע בי, לא מאז החיבוק הראשון ההוא, אחרי ההרצאה. אני זו שתמיד יזמה מגע, נשיקה קלה על הלחי, מגע עדין על היד. אף פעם לא משהו ארוך יותר. לא כי לא רציתי, הוא פשוט היה רב-אומן בדחייה לא מילולית. מזיז את היד מעט אחרי שנגעתי בה, מסיט מבטו לפני שאני מספיקה לרכון לנשיקה. עצם ההתחמקות הייתה צריכה להיות רמז מספק לכך שהוא מבחין בי, אחרת לא היה מצליח לסכל אותי בקלות כה רבה.

עלתה בדעתי האפשרות שהוא אולי הומו, או א-מיני, או – מחשבה מחרידה – שהוא סתם לא נמשך אליי. הכול היה יתכן, אילו רק... אילו לא זכרתי את החיבוק ההוא, אחרי ההרצאה. את הידיים הלופתות, את המבט הבולע, האיום, שכל-כולו רעב יוקד ומשמיד.

כל שבוע ביליתי לילות שלמים במחשבה על האופן שבו ישמיד אותי, שיאכל אותי עד תום. הפנטזיות עליו לא נתנו לי מנוח. בשלב מסוים, הייתי כל כך טרודה שאפילו הלימודים שלי החלו להיפגע. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לפרוק קצת את החרמנות עם מישהו אחר, אז הצעתי לאחד היזיזים הקבועים שאקפוץ לפגישה. רועי, סטודנט שנה ג' לקולנוע שידע לדבר על וודי אלן ועל פוקו היטב כמעט כפי שידע להשתמש בלשון למטרות אחרות.

הוא היה להוט מאוד. הרבה זמן לא זכה לקבל אותי. גילחתי את הרגליים, מרחתי אותן בקרם בניחוח קוקוס, כי זכרתי שהשתגע מהמגע בהן בפעם הקודמת, לבשתי חוטיני אדום דק ועליו שמלה ורודה צמודה. לא טרחתי עם חזייה, והוא לא טרח עם יותר מדי מילים. בא-ם! נשיקה סוערת על הקיר ברגע שנכנסתי אליו לדירה. הידיים שלו היו עליי, על התחת, בין הרגליים. יותר לאט, צחקקתי, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להחליק את הלשון לפי.

הייתי חרמנית למות כשהגעתי אליו. לא השתמשתי בוויברטור כל היום, כי ידעתי שיש לי תכניות. אבל הלשון הזו, המוכרת אך זרה, כיבתה את כולי. כאילו נמלטתי לתוך חדר כדי הימלט מהקור ולשבת מול תנור וגיליתי שנושבת בתוכו סופת שלגים. הוא, כמובן, לא הבחין. האצבעות שלו ניסו להגיע לתחתונים שלי. הדפתי אותו בעדינות, ואז קצת יותר בכוח כשהוא לא קלט את הרמז.

"מה... מה קרה?" שאל בהתנשפות.

"פתאום כואבת לי קצת הבטן," שיקרתי.

"מה, מחזור כאילו?"

הוא התכוון לווסת, אבל אפילו אני לא קראתי לה כך. "יש מצב שאני תכף מקבלת."

"אז מה עושים? רוצה שאני אביא לך אדוויל?" הוא חיפש במבטו היכן הניח את הכדורים. הבית היה מבולגן, הוא גר בדירת שותפים ליד האוניברסיטה. לא כזה רחוק מבן. לא שיכולתי לדמיין את בן חולק חלל עם אדם אחר, או מבלגן אותו. הוא היה נשגב מדי.

"לא בטוח שזה יעזור... ממש כואב לי."

"אז את רוצה... אולי תיקחי כדור ונראה קצת נטפליקס?" התסכול בקולו היה ניכר מאוד. הערכתי את הניסיון להסוות אותו, לפחות.

"זה יהיה בסדר?"

"כן, בטח." הזין שלו עדיין עמד מבעד לג'ינס. "ומציצה לא באה בחשבון? אחרי הכדור, כאילו."

"נראה איך ארגיש?"

"כן, ברור. אז בואי נראה רק פרק שניים, כי יש לי יום ארוך מחר, טוב?"

רציתי ללכת באותו הרגע. לא אהבתי את העיניים שלו, את הנשימה הסמוקה והקול המזיע. קודם חשבתי שהוא די חתיך, עם הפנים הצרות והעיניים הלטיניות, הארוכות. אבל עכשיו הבחנתי בדברים שדחו אותי. בשערות ששכח לגלח בחיבור שבין הצוואר ללסת, בעובדה שהוא היה צריך לראות שיננית בהקדם.

היום הייתי הולכת, בלי בעיה הייתי הולכת. גם בלי לשקר לגבי הווסת. אבל אז הרגשתי אשמה מדי על שסתם הדלקתי אותו. וגם דפוקה, לא נורמלית. מה הבעיה שלי? שהמחשבה על בנאדם שאני רואה בקושי חצי שעה בשבוע לא יוצאת לי מהראש. לא, זה היה משהו אחר, שכנעתי את עצמי. הקופיות של רועי באה לי ברע, זה הכול.

לקחתי אדוויל והתיישבנו מול הטלוויזיה. בחרנו סדרה, אבל אחרי חמש דקות היד שלו התחילה לטייל לי על הגב. התעלמתי, אבל היא המשיכה וזלגה לכיוון הירכיים, בין הרגליים, הוא רכן לנשק אותי.

"עוד כואב לי."

"אה. את יודעת, קראתי שאורגזמה מעבירה מגרנות."

"אבל כואבת לי הבטן," ציינתי.

"זה עיקרון דומה," התעקש.

חשבתי להסביר שזה ממש לא. שהסיבה שאורגזמה לפעמים עוזרת למיגרנות קשורה בהתרחבות כלי הדם ובזרמים חשמליים ובנוירוטרנסמיטרים, וגם שהכאב של מחזור הוא דבר משתק וממש לא מחרמן, ככה שאפילו אם אורגזמה הייתה יכולה לעזור (היא לא, לא לי, לפחות), אין סיכוי שאני אגיע אליה. תנסה לעשות ביד בזמן שדוקרים אותך בבטן עם מחט באורך חמישים סנטימטר, רציתי לצרוח עליו.

אבל במקום זה חייכתי ואמרתי שאולי הוא פשוט יישען לאחור וייתן לי לעבוד. ואז ירדתי על הברכיים ומצצתי מציצה טכנית לחלוטין וניסיתי לא לחשוב או להרגיש. כשהוא גמר, משכתי את הראש לאחור והמשכתי עם היד בזמן שהרגליים שלו רעדו. הוא לא ראה או שמע אותי בכל מקרה, העיניים שלו היו עצומות בחוזקה והוא גנח כמו חיה גוססת.

חלק מהזרע שלו בכל זאת נכנס לי לפה. רצתי לשירותים וירקתי, וגרגרתי מי פה שמצאתי שם, לא היה אכפת לי של מי, ואז שטפתי פנים וידיים.

"היה מדהים," אמר רועי כשחזרתי. הוא כבר לבש את המכנסיים והתחתונים שלו מחדש ונראה ישנוני על הספה. הוא לא העיר דבר לגבי היריקה שלי, למרות שהכיר אותי כבולעת. "רוצה לסיים את הפרק?"

"לא, יש לך יום ארוך מחר, ואני גם גמורה, צריכה לישון, להעביר את המחזור הזה."

"כן, אה, טוב, תשלחי הודעה כשיסתיים וננסה שוב?"

"יש מצב."

"ותעדכני שהגעת הביתה בשלום, טוב?"

"ברור."

יצאתי מהבית שלו ולא טרחתי לכתוב כשהגעתי לדירה שלי. הוא גם לא בדק למה אני לא מעדכנת. הרגשתי זולה וטיפשה, ומאוד מלוכלכת. התקלחתי, זה לא ממש עזר. צחצחתי שיניים ונכנסתי למיטה, וכשקמתי בבוקר עדיין הרגשתי חרא.

אז מה, יש גם לילות כאלה. לא כל מאהב הוא כזה שאת רוצה לזכור. עד היום יש לי את רועי בראש, ואת הלילה הקצר ההוא שמחק את כל האחרים שבהם שכבנו לפניו.