top of page

מאהבים 7

הרבה אנשים מסתובבים בעולם כשהם מרגישים חכמים יותר מאחרים. זה לא הישג גדול, כי סטטיסטית, לא צריך להיות כזה חכם בשביל שרוב האנשים יהיו מתחתינו. וחוץ מזה, מה הטעם בכל החכמה לכאורה הזאת אם לא משתמשים בה? מה זה כבר נותן? יש כל כך מעט אנשים, נשים וגברים, שבאמת עושים משהו בעולם. כשהייתי צעירה מאוד, רציתי להיות אדם כזה בעצמי, אבל איכשהו, באוניברסיטה הספיק לי להרגיש חכמה. נסחפתי לתוך האשליה שבזה שאני צוברת ידע אני הופכת לאדם מוצלח יותר. לא הבנתי כמה אנשים חלפו במסדרונות ההם בלי לעשות כלום עם מה שלמדו. ורק שנים אחר כך קלטתי שהסתפקתי בצד הגבוה של הבינוניות, שוויתרתי על העולם.

אבל זה היה עוד רחוק ממני כשהכרתי את בן. עוד חשבתי שאני בדרך לשחקים חדשים וחיפשתי אנשים שיהוו לי דוגמה או למפת דרכים. היו בודדים כאלה. וכשלבסוף מצאתי אחד שהיה מוצלח מכל האחרים, לא התכוונתי להניח לו. וכמו שלמדתי מגיל צעיר, הדרך הכי טובה להיאחז בו הייתה עם הכוס.

הבעיה הייתה שהוא ממש לא הניח לי להיאחז. הבעיה החמורה יותר הייתה שלמן הרגע הראשון, מסרתי לבן את השליטה בי ובקשר בינינו.

זו לא הייתה שליטה מלאכותית, לא הכוח שאת מוסרת בידיעה שבסופו של דבר הוא ישוב אלייך מועצם פי כמה. זה לא היה חלק ממשחק שידעתי שאנצח בו. הפער בינינו היה גדול מדי. הוא היה חריף ומצליח ויודע-כל, ואני הייתי סטודנטית שחשבה שהיא חכמה מדי בשביל מרבית האנשים. ברגע שפגשתי גבר שהיה חכם כמוני, אם לא יותר, לא ידעתי מה לעשות. איך את אמורה להתנהל כשאת רגילה, בתוך-תוכך, להיות מעל האנשים שאת פוגשת מדי יום?

בכל סיטואציה עד אז, תמיד הצלחתי להפוך את היוצרות כשגבר התחיל ביתרון מעליי. הכרתי מבוגרים והכרתי מנהלים ומרצים, וגם כשהם ידעו יותר ממני, יכולתי לשלב את האינטליגנציה הטבעית שלי עם ההשפעה שהייתה לי על גברים כדי להוביל את ההיכרות בכיוון שרציתי.

בן היה חסין לתמרונים זולים ואטום למהלכים מתוחכמים. חוץ מלשאול: מתי תזיין אותי כבר!? נתתי לו את כל הרמזים האפשריים, את כל הפרצות. הוא לא הזמין אותי אליו, הוא לא הגיע אליי. במשך חודש וחצי נפגשנו רק בבית הקפה הארור ההוא ליד הבית שלו, אבל רק בימי שישי, כשהיה לו זמן בבקרים. הייתי מתעוררת מוקדם ביום החופשי שלי, מתאפרת, מתייפה, מתארגנת ומגיעה כדי לשבת איתו חצי שעה. לפעמים היה מושך את העונג, את הסבל, בעוד עשר דקות, ואני הייתי גומעת את הזמן בחברתו כאילו העניק לי נקטר נדיר. עיניו היו בארות עמוקות והמבטים שלי היו שקיקה. היא הייתה סמיכה בקולי, נמהלת בנשימה כמו סוכר בכוס תה חמה. לפעמים פחדתי שהמגע בו יסגיר את הצמא אליו, לפעמים כמהתי לכך שיבחין כבר. שיתייחס, שיעיר הערה שנונה, אגבית, או ייתן בי מבט מלוכלך. שפאקינג יקרע ממני את הבגדים ויזיין אותי על השולחן בבית הקפה, או אפילו שידחה אותי. כל דבר, כל דבר, רק שלא יהיה אדיש אליי.

אבל הוא נותר אדיש. אולי. בעצם, לא ידעתי אם אדישות זה מה שאני מקבלת ממנו. הוא נהנה מחברתי, זה היה ברור. הוא אהב את השיחה, את השאלות הנבונות שידעתי לשאול. הוא אהב להסביר – וכשהסביר לי דברים, יכולתי לגמור מקולו המדוד, השקט, ממחוות הידיים שציירו קווים באוויר – ותמיד פינה עבורי את הזמן הקצר הזה בבקרי שישי. הוא רק לא נגע בי, לא מאז החיבוק הראשון ההוא, אחרי ההרצאה. אני זו שתמיד יזמה מגע, נשיקה קלה על הלחי, מגע עדין על היד. אף פעם לא משהו ארוך יותר. לא כי לא רציתי, הוא פשוט היה רב-אומן בדחייה לא מילולית. מזיז את היד מעט אחרי שנגעתי בה, מסיט מבטו לפני שאני מספיקה לרכון לנשיקה. עצם ההתחמקות הייתה צריכה להיות רמז מספק לכך שהוא מבחין בי, אחרת לא היה מצליח לסכל אותי בקלות כה רבה.

עלתה בדעתי האפשרות שהוא אולי הומו, או א-מיני, או – מחשבה מחרידה – שהוא סתם לא נמשך אליי. הכול היה יתכן, אילו רק... אילו לא זכרתי את החיבוק ההוא, אחרי ההרצאה. את הידיים הלופתות, את המבט הבולע, האיום, שכל-כולו רעב יוקד ומשמיד.

כל שבוע ביליתי לילות שלמים במחשבה על האופן שבו ישמיד אותי, שיאכל אותי עד תום. הפנטזיות עליו לא נתנו לי מנוח. בשלב מסוים, הייתי כל כך טרודה שאפילו הלימודים שלי החלו להיפגע. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לפרוק קצת את החרמנות עם מישהו אחר, אז הצעתי לאחד היזיזים הקבועים שאקפוץ לפגישה. רועי, סטודנט שנה ג' לקולנוע שידע לדבר על וודי אלן ועל פוקו היטב כמעט כפי שידע להשתמש בלשון למטרות אחרות.

הוא היה להוט מאוד. הרבה זמן לא זכה לקבל אותי. גילחתי את הרגליים, מרחתי אותן בקרם בניחוח קוקוס, כי זכרתי שהשתגע מהמגע בהן בפעם הקודמת, לבשתי חוטיני אדום דק ועליו שמלה ורודה צמודה. לא טרחתי עם חזייה, והוא לא טרח עם יותר מדי מילים. בא-ם! נשיקה סוערת על הקיר ברגע שנכנסתי אליו לדירה. הידיים שלו היו עליי, על התחת, בין הרגליים. יותר לאט, צחקקתי, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להחליק את הלשון לפי.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page