top of page

מאהבים 8

כל אחת צריכה מישהו שירים אותה כשהיא מרגישה קצת בדאון. גם לי היה אחד כזה, הפיק-מי-אפ הקבוע, הידיד שלי, רענן.

היו בו שתי תכונות שמאוד מצאו חן בעיניי. הראשונה, הוא ידע להקשיב. אומרים שגברים פחות טובים בזה, אבל אני חושבת שנשים גרועות באותה המידה. אנשים הם פשוט לא יצורים סבלניים, תמיד יש להם מה לומר, תמיד עצה שנובעת מניסיון העבר, או סיפור שהם רוצים לספר. צריך אופי מאוד מסוים כדי לא להשליך את מה שעברנו על אחרים. צריך להיות אדם יוצא דופן בשביל לא לחפש פתרון לכל צרה, אלא רק לתת לה מקום בשיחה.

התכונה האחרת הייתה שהוא מאוד מפרגן. הוא החמיא לי כל הזמן על איך שאני נראית, על כמה שאני חכמה ומוכשרת ומצחיקה. והוא עצמו היה גבר אינטליגנטי שנראה לא רע בכלל. לא יפה, משהו בשפת הגוף ובפנים שלו לא עבד, אבל אם הוא היה מזדקף ומתלבש בצורה נורמלית, אני חושבת שהוא היה יכול להיות גבר שווה. ובכל מקרה, גבר לא צריך להיות יפה. לפעמים זה אפילו חסרון. גברים יפים מדי לומדים לא להתאמץ מספיק. אולי גם נשים יפות מדי, אבל נאלצות להילחם על מקומן מתוקף היותן נשים. ואולי רק קל לי לחשוב כך כי אני אחת מהן, ואולי אני מכלילה, כי יותר מדי גברים יפים לא התאמצו בשבילי.

באשר לרענן, ככל הנראה הייתה בו תכונה שלישית, עליה לא חשבתי במודע אבל הייתה הכרחית לחברות בינינו, והיא שהוא מעולם לא ניסה לזיין אותי. הוא לא היה זיין גדול באופיו. טוב לב מדי – עוד תכונה מצוינת בגבר, או באדם – רגיש, ויותר מכל, מאמין בקשרים אפלטוניים. מסוג החברים הקרובים, האמתיים, שעליהם הייתי מסוגלת לסמוך בעיניים עצומות שגם ברגעי השפל הגדולים ביותר לא ישלחו יד, לא ינצלו את המצב. יש מעט מדי חברים כאלה, מעט מדי גברים, במיוחד לי.

כמובן שהוא היה מאוהב בי מעל הראש.

לפעמים את בוחרת להיות עיוורת באופן מודע, כדי לאפשר לקשר להימשך. אבל זה לא היה המצב עם רענן. לא בהתחלה. דחיתי אותו בעדינות כשהכרנו, הוא ישב לידי בקפיטריה של בניין 'גילמן' באוניברסיטה ויזם שיחה ידידותית. כשניסה להציע שניפגש מחוץ ללימודים, אמרתי לו שאני פחות מחפשת היכרויות חדשות כרגע. הדרך הנעימה שבה קיבל את הדחייה הייתה הסיבה שהמשכתי לומר לו שלום כשהדרכים שלנו היו מצטלבות. ואני מניח שאחרי די זמן בתור מכרים התחלתי לראות בו ידיד. אז כשיצא שהיינו באותו קורס יחד, היה טבעי שגם נלמד למבחנים יחד.

אני מודה, בפעם הראשונה שבה נפגשנו אצלו הייתי משוכנעת שהוא ינסה משהו. ואולי, אם אני כנה לחלוטין, הייתי שוכבת איתו אם היה מנסה. כי הוא היה חמוד ונעים, והסטנדרטים שלי בשנים ההן היו נמוכים מאוד. אבל האמירה הזו לא הוגנת כלפי רענן, כי הוא היה אדם טוב בהרבה ממרבית האנשים שהכרתי. טוב ממני. ולכן יהיה מדויק יותר לומר שלא הייתי בררנית מספיק. כי סטנדרטים מרמזים משהו, כאילו יש רמה של מתחת ורמה של מעל. אפשר לומר שלא ידעתי מספיק מה עושה לי טוב ומה עושה רע. וגם כשידעתי, כנראה שעשה די טוב לטווח קצר כדי שלא אחשוב על הטווח הארוך.

גברים שואלים אותי לפעמים למה נשים לא נמשכות לנחמדים או לגברים טובים. אני רוצה להשיב שזה ממש לא המצב, אבל נאלצת להודות שגם זה עניין של גיל. מה שטוב ונחמד נתפס כמשעמם ומה שיציב הוא צפוי וקל להשגה. וכשצעירים יש העדפה לריגושים. ומה לעשות שאהבה עוצמתית נוטה לצמוח על בסיס רעוע, כי הוא מאפשר לך לנוע על מנעד רחב יותר של רגש, משפל לפסגה וחוזר חלילה. זה לא מסוג הדברים שמקבלים על אדמה יציבה.

וזה משתנה עם השנים. אולי כשמתעייפים קצת והצפוי מתחיל להיראות מזמין יותר. ואולי – מחשבה מעניינת – כשאת מבינה שמה שפעם היה נראה בלתי צפוי ומרגש הוא בעצם תבניתי ומשעמם, וכל שעניין אותך בו הוא שהיית צריכה להתאמץ כדי לשבור את התבנית.

למרות שהשינוי הזה יכול להתרחש שוב, כמתבגרים ומבינים שהזקנה היא לא דבר כה רחוק ושכל החיים מגיעים לסופם. 'משבר גיל העמידה' שמהותו ההבנה שיציבות יכולה להימשך עד המוות. אם זה טוב או רע, זה קצת תלוי מה סוג השגרה שלך, וכמה הספקת לחוות את הפסגות והשפלים שחיים אחרים יכולים להציע לך.

אבל אז הייתי צעירה, ורענן היה מקסים ונחמד וטוב לב, ובעל עיניים גדולות שכולן חלמון ביצה רכה, וכיוון שאמרתי לו 'לא' פעם אחת, הוא נשאר בצד הנכון של החברות. ובלילה ההוא, שבו באתי ללמוד אצלו, הוא לא עשה כלום חוץ מלהכין לנו קפה ולהגיש עוגה ולעבור איתי על החומר למבחן. ובכך הוא בעצם מיצב את עצמו בעמדה הנדירה של 'חבר'. ומה לעשות, כשאת אישה מושכת, חברים מהסוג הזה הופכים נדירים יותר ויותר, אז את מתאמצת לשמר אותם. אינך חושבת על כך שמבחינות מסוימות, יש שיתפסו זאת כאילו את 'מענישה' טוב לב ו'נותנת פרס' למניאקים. כי מה את, פאקינג סוציולוגית שצריכה לחשוב על טובת החברה והמין הגברי? לא, את אישה צעירה ששמחה על שיש מישהו שמקשיב לה. תכונה שנוטה להיעלם אחרי שמתחילים לשכב, כידוע.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page