מכתב שלא כתבתי

היא תמיד הייתה כותבת לי בימים שבהם הייתי חושב עליה. אין זה משנה אם בפעם האחרונה ששוחחנו קראה לי מניאק או ממזר, ההודעה הייתה מגיעה. לזמן מה שכנעתי עצמי שאני מדמיין, ואף ניהלתי יומן שבו ציינתי לעצמי כל הזדמנות שבה צצה במחשבותיי, עד שהגעתי למסקנה הבלתי ניתנת לערעור – קיים קשר בין הדברים. גיליתי שלא די בהבלח קצר של זיכרון כדי לזמן הודעה ממנה, אלא נחוץ ממש הרהור ממושך, עדיף אחד ספוג ברגש געגוע.

זה היה משונה, אישה שעליה ויתרתי, שלה מעולם לא הענקתי את ההערכה הראויה, שהמשיכה לצוץ בראשי בקביעות כל תקופה. וזה לא שנתתי לה יותר מדי סיבות לכתוב לי. שמרתי על איפוק, על מרחק, קימצתי במילים, אבל היא ידעה, היא ידעה. בחוש של אישה היא הרגישה שאיכנשהו, באחורי ראשי, אני עדיין תוהה אם לא שגיתי כשהנחתי לה ללכת.

לא ידעתי כיצד לומר לה שאני עוד תוהה מה היה קורה אילו. העדפתי שלא לומר. היו יותר מדי אנשים ורגשות שהיו נפגעים רק מעצם האמירה. לא רציתי לספר לה שהאופן שבו השוותה אותי לגיבורי הספרות ששנינו קראנו נותר בזיכרוני, החזיק אותי ער בלילות כעדשה מתחת למזרון, אחת עליה לא העזתי לוותר. לא רציתי להגיד עד כמה הציפייה שלה למילותיי העניקה להן טעם, עד כמה רציתי לכתוב עבורה סיפורים, ספרים, מהסוג שמעטים אחרים היו מסוגלים להעריך. זה נשמע מטופש, מגוחך שמישהו ישתוק כשהמחשבות הללו מתרוצצות בקרבו? היו נסיבות, היו לשנינו אנשים אחרים לדאוג להם. אבל במקום זה או אחר, היא ידעה גם בלי שאמרתי.

כנראה שם היה מצוי גבול כוחותיי. השתיקה עמדה לי, כפי שתמיד עמדה, אבל הרגשות מצאו דרכם אליה. חששתי שלעד ימשיכו למצוא אליה דרך, פחדתי בכל מאודי שיום אחד יפסיקו, שאהרהר בה באחד הלילות והיא לא תכתוב, הקסם יפוג, והיא תהיה די מאושרת כדי לשכוח אותי. הייתי אנוכי, הייתי יהיר, החזקתי במקל בשתי קצותיו, אכלתי את העוגה והותרתי אותה שלמה, רקדתי על כל החתונות. אבל לא רציתי את המקל, את העוגה, את החתונה. רק רציתי לשבת עמה לשיחה, לכוס תה, ולדבר על ספרים עד קץ הימים.

תחת זאת, נשכבתי במיטה בארץ זרה. לא לבדי. עצמתי עיניים, וחשבתי על כך בכל כוחי.

מניאק וממזר. גם בזה, היה נדמה שצדקה.