top of page

מסעות לי והזמן - החיפוש אחר האופטימיות 3 - הריקנות

"לי?" קולה של שיר היה אמור להדהד, אבל הוא התאדה לתוך העולם שהקיף אותן. היא לא הצליחה לראות את עצמה, שלא לדבר על רעותה. לא היה לה קר, גם לא חם. היא לא הרגישה כלום. הגוף שלה כאילו הפסיק להתקיים.

"הס." המילה בקושי נשמעה. יותר מלמול מצליל.

"לי, אני מפחדת," אמרה שיר, על אף האזהרה. "איפה את, איפה אנחנו?"

הריקנות סביבה נעה. המילים שלה נבלעו. משהו אכל אותן, היא הייתה בטוחה בזה. היא רצתה לצרוח, אבל המחשבה לעשות זאת נעלמה בבת-אחת, יחד עם הבהלה שלה. למה בעצם הייתה כל כך מפוחדת? לרגע לא הייתה בטוחה מי היא בכלל, ואז יד חזקה משכה אותה החוצה. שיר מצמצה ונפלה לרצפה, בולמת את עצמה בקושי בכפות ידיה.

"מה..." הפה שלה נפתח ונסגר, היא רעדה. "מה זה היה?" שיר הרימה ראשה וגילתה... שום דבר. לא חשיכה, לא אפרוריות, לא כלום. העיניים שלה סירבו לקבל את התופעה, הן זלגו והתמקדו בדבר היחיד שנראה הגיוני כרגע. אישה, מבוגרת ממנה בלא מעט שנים, במכנסיים ארוכים ובחולצה מכופרת ששרווליה מקופלים. לי.

"אנחנו במקום מאוד מסוכן," אמרה לי חרש.

"איפה?"

"בשום מקום." באה התשובה הסתומה.

"אני לא מבינה." שיר רצה לצרוח בתסכול, אבל השקט בקולה של לי כפה עליה ללחוש גם כן. השקט, ונימה קלושה של פחד. לי כמעט אף פעם לא פחדה. "בבקשה תסבירי לי?"

האנחה שנשמעה הייתה דומה לרשרוש דף. לי הושיטה לה יד, אותה שיר לקחה בשמחה רבה יותר משהייתה רוצה להפגין. "שיר, אי-פעם דמיינת מה נמצא בסוף היקום?"

"מה זאת אומרת?"

"אני מתכוונת, אי פעם חשבת איך זה היה אם הייתה יכולה להגיע לקצה שלו? לקצה ממש, למקום הכי רחוק שאליו היקום מגיע." כשראתה את ההבעה על פניה של שיר, חייכה מעט, קווקווים זעירים מופיעים לצד עיניה. "הוא לא אינסופי, את יודעת. יש לו גבולות. אני שואלת מה היה קורה אם הייתה מגיעה למקום שאליו אפילו הזמן עוד לא הגיע, גם לא המרחב."

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page