מסע קצר כדי לחזור

אני עתיד לפרסם ספר חדש בימים אלה. ובכן, ספר זו מילה גדולה, אולי: ספרון.

כשהשלמתי אותו, הבטתי בו בחוסר שביעות רצון. אסופה דקה של קטעי מסע, רובם פורסמו כבר באינסטגרם בעבר. אמנם לאחר עריכה, אמנם מאוגד למקשה אחת, אבל בכל זאת – מתי הוצאתי תחת ידי ספר שלא היו בו סיפורים ועשרות קטעים חדשים? המחשבה השתכנה בי לתקופה והקשתה עליי ליהנות מהשלמת המלאכה. יש לי מושג מסוים באשר למהי 'יצירה' ומה הן חובותיי כלפי הקוראים אותי. הרי אלה הקוראים באמת, דווקא הם ימצאו שרובו של הספר לא מחדש יתר על המידה, שהם מזהים את הקטעים ואת הדרך המתוארת. הם אלה העשויים להתאכזב מהספר יותר מכל. זו תחושה קשה עבור סופר להסתובב עמה, במיוחד על סף הוצאה חדשה.

לאחרונה התחושה הזו הולכת ונמוגה. הקטעים ההם הולכים ומתרחקים ממני, היצירה נראית שלמה יותר כשהיא מונחת כך, דפים מודפסים וכריכה, קטע עוקב קטע, מסודרים כפסיפס המרכיב תמונה שלמה. משקל הנייר משנה את המילים בדרך מסתורית, מתמיר אותן ליצורים אחרים, כאילו היו דגים שצימחו לפתע רגליים, או אדם שלמד לעוף. קשה להסביר מדוע, אבל כל אדם שהרים ספר בחייו יבין את הפער. ואני, שכבר הספקתי לשכוח את כל רגשות נעוריי ואת הדברים הפלאיים שבעולם, הייתי זקוק לתזכורת.

החודש אוציא ספרון חדש, איני יכול לומר שאני גאה בו במיוחד, הוא נכתב כמעט מבלי משים, הוא שייך יותר לתקופה מאשר לי עצמי. אבל במבט בוחן, הוא מוצא חן בעיניי. זו תזכורת נוספת, ויש לי תחושה שבחלוף השנים, היא תהיה נחוצה, שיש בה שמחה שעוד תתרחב ותצמח. תמלוגים בצורת חיוכים, אולי.

אני מקווה שהוא יעורר שמחה דומה גם בקוראיי, אפילו אם יזהו את רובו בתחילה. כי עם הזמן דברים נשכחים. עם הזמן, מילים שפעם אהבנו נעלמות בתהומות הנשייה, ורק המרגש הכללי שהעירו בנו נותר. וזה טבעי, כך קורה. אבל לפעמים, אני משתוקק בכל מאודי לשוב לרגשות שפעם ידעתי, לחדווה ולגילוי שבנעוריי.

אולי לכן הספר הזה נכתב. לא פסיפס, אלא נתיב מרוצף הלוקח את הקורא למסע משלו, שנועד לעורר גם בו את החדווה שבגילוי. זו מחשבה נעימה, זו מחשבה שאני מרוצה להירדם עמה בלילות. אולי אפשר לתמצתה למשפט. אנסה עכשיו:

אני מקווה שספרי יהיה למסע, אותו אנשים יקראו כדי לחזור.