מעשה הבריאה
בדרך אקראית של שיטוט בפייסבוק, נתקלתי בתמונה של מאהבת ישנה. אישה שלא יכולתי או ידעתי להעריך כראוי בשנים שבהן הכרנו, ומזה שנים כבר איננו משוחחים. אך הנפש, כשמכים בה ללא הכנה, לא מרימה את מגננותיה הרגילות, ולכן לפתע צבאו עליי זיכרונות חיים של גוף עירום ומיוזע, שופע, המתפתל מתחת לגופי, של ערימת תלתלים ועיניים תכולות המביטות מעלה בציפייה, ושל שכיבה עייפה במיטה, תוך שיחה על ספרים שקראנו. ולרגע ידעתי, היינו יכולים להתאים, הייתה יכולה להיות אהבה! ולרגע התחרטתי בכל מאודי על שוויון הנפש שבו הנחתי לה ללכת, על הרעב המצמית שלא אפשר לי להסתפק בדבר מרגע שהשגתי אותו. ולרגע צמאתי אליה, לריחה, לנשיקותיה, לחזה הכבד והחיוך הרחב וזריזות המחשבה. והרגע נמשך לאורך היום, ודעך לעת ערב, ונמוג בלילה יחד עם העולם. עתה כבר כמעט ואינני זוכר את התחושה שהותיר בי. רק נשארה התקווה שבלכתו יצר עולם קטן, אחר, בו הדברים היו שונים. ובעולם האחר, אני נזכר באישה אחרת שהייתה יכולה להיות שלי, ובורא עולמות נוספים.
