נחמה וקללה

זו נחמה וקללה, ההבנה שמי שהכיר אותנו בעבר לא יודע מי האדם שאליו הפכנו בהווה. אפילו לא רק האנשים שחלקו עמנו היסטוריה משותפת, אלא סתם זרים שפגשו אותנו לרגע קצר בזמן. במרבית המקרים, כנראה הם אפילו לא שוקלים את האפשרות של שינוי, אלא פשוט מניחים שהאדם שהיינו והאדם שאנחנו עכשיו דומים מספיק כדי להיחשב לאחד. ואם האפשרות נשקלת, אז רק כהשלכה של מה שהכירו, כהתקדמות בכיוון מסוים וברור מראש. אף פעם שוקלים שאולי פנינו בפניות חדות, או שניתזנו כנגד אירוע חיים קשה שזרק אותנו לעצמי שונים בתכלית מאלה שהכירו בעבר.

הנחמה היא בכך שהדברים הטובים שהיו בנו נשמרים בזיכרון, וגם אם מרביתם אובדים עם הזמן, מישהו זוכר גרסה טובה יותר של האדם שאנחנו היום. אינני יודע אם הנחמה הזו מתאזנת עם העובדה שהם גם לא יוכלו לראות אותנו הופכים לאנשים משובחים בהרבה מכפי שהיו יכולים לדמיין.

אבל הדבר שתמיד הרגיז אותי יותר מכל, זו לא העבודה שאי אפשר לגלות לאחרים עד כמה השתנינו, אלא שגם אין דרך להוכיח שהיינו אנשים שונים בתכלית עוד כשהכרנו לראשונה.