top of page

על אף הכול

חלמתי עלייך היום. חלפו מספר שנים מאז זכרתי אותך כך, בכזו בהירות. וכשזכרתי, זה היה בעיקר את הכעס, את האכזבה. חוסר ההגינות שלא הצלחתי למצוא לה שם. היינו חברים טובים, חשבתי אז. כן, אהבתי אותך עד כלות הנשמה ואת לא אהבת כך אותי, אבל ראשית כל היינו חברים. עניין ילדותי שכזה, מהסוג שמחכימים ממנו עם השנים, האמונה שחברות שורדת הכול, שאפשר להחזיק מעמד גם כשצד אחד מאוהב באופן נואש והאחר לא. אבל הייתי גבר תמים בשנים ההן, ונאחזתי בחברות כאילו הייתה חבל בטחון לקראת נפילה העתידה לבוא (כי אמנם הייתי תמים, אבל לא טיפש, וידעתי שנפילה אכן תבוא). אינני בטוח שאת יודעת שעוד האמנתי בחברות הזאת הרבה לאחר שנסתיימה. והפסקתי להאמין רק כשאמא נפטרה, ולא באת להיות לצדי. ורק עוצמת הצער הצליחה לעמעם את מידת האכזבה, את הפצע הישן שהחל שוב לזוב מוגלה. לא באת, לא התקשרת, לא שלחת הודעה. ומאז כעסתי, ולא הצלחתי להפסיק.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page