על הבעיה במספרים

אדם סופר דברים שקל לו לציין - את השנים שבילה עם אחר, את הזמן שחלף מאז שנפרדו. לעולם אינו סופר את הדברים הקטנים: נשיקות זעירות על הספה, שיחות בבית-הקפה, מבטים שהחליף, את השניות שארך חיבוק, את הזמן שבילה כותב כשאישה קוראת ספר במיטתו. אולי מתוך מחשבה, או תקווה, שאין טעם לציין דבר-מה שיקרה עוד אינספור פעמים בחייו.


אלה מסוג המחשבות שעליהן מתחרטים לאחר מכן, כשמנסים לדלות כל פרט ופרט מהזיכרון, כשכבר אי-אפשר להוסיף למניין האירועים הקטנים.


באופן דומה, אני עצמי מעולם לא ספרתי את מספר הפעמים ששכבתי עם אנשים. אך אני בטוח שיש אדם אחד עמו שכבתי יותר מכל האחרים. אישה שלה יש בעלות על רוב חיי המין שלי. אך הזמן חולף. אט אט, מספר אחד גדל והאחר נותר קבוע. ודאי יש נקודה שבה חיי המין שלי כבר יחולקו שווה ושווה, חצי לה, חצי לכל האחרות.


אך זה לא יגמר בזאת. יום אחד, כבר יהפוך מספר הפעמים ששכבנו במיטה זניח, חלקיק של תקופת-חיים. אולי אפילו מישהי אחרת תיקח לעצמה את ההישג, את הנתח הזה של חיי לעצמה. ואני לא אבחין, לא אדע מתי הדבר אירע. כאילו היה זה יום רגיל שברגילים, שבו המאזן השתנה. זו מחשבה משונה, שלא אדע. יש בה משהו מפליא, ומשהו נורא. מעין חוסר תשומת לב איום שבו הבחנתי מאוחר מדי. אולי אם הייתי חושב על כך מראש. אולי אם מישהו היה מזהיר. אבל לא, אף אחד לא שקל לומר משהו כשהספירה החלה, וזהו, איני יודע אפילו אם הרגע הזה כבר חלף.


המחשבה מציקה לי כשאני שוכב במיטה. פעם אף הייתה מטרידה אותי בצורה יוצאת מגדר הרגיל, פועמת בחזה ומפריעה את מנוחתי עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי יכול לספור את הלילות שבהם הפריעה לי כדי שאטיב לספר עליה, אבל אפילו זאת לא השכלתי לעשות. אולי אינני לומד.


ואולי אני לומד מעט. לאט. כי לאחרונה, לפעמים, אני מהרהר בה בשמץ השלמה. אולי אפילו, אם תלחצו עליי להודות בכך, במידה של נחמה. אדם אחר יכול לקחת נתח מחיי לעצמו. אולי בפעם הבאה, אתחיל את הספירה בזמן.


או שלא. בתקווה שהספירה לא תסתיים לעולם.

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.