עתיד באופק
שנתי הפורה ביותר כסופר הייתה 2013, מעט לאחר שחזרתי לארץ מיפן. כתבתי עשרות קטעים קצרים מדי יום וסיפור קצר בכל שבוע. כיוון שעבדתי רק בארבע עבודות, הרשיתי לעצמי לכתוב גם רומן גרפי מהצד. על הדרך, ערכתי את הרומן שעמו חזרתי ארצה, וכבר הספיק לגרוף מעל עשר דחיות מהוצאות לאור שונות.
ישנתי פחות, אבל שתיתי הרבה יותר. לא היה לי זמן כתיבה רב יותר מהיום, רק כתיבה יעילה בהרבה. לא יכולתי להרשות לעצמי להימרח או להמתין עם המילים, כי לא היה עתיד באופק ואף לא טיפת סיכוי שאצא מהבוץ הכלכלי שבו הייתי שרוי אם לא אעשה משהו דרסטי, כמו לכתוב, או לתרום זרע, או, אם המצב ממש יחמיר, למצוא אהבה. בסופו של דבר עשיתי את כל השלושה.
קראתי המון. כנראה ספר מדי לילה. לפעמים באוטובוסים, או ברחוב, חומק מאנשים במיומנות מתורגלת, גם בגופי, גם במחשבותיי. לא הייתה לי מיטה, אלא מזרן על הרצפה, ספרייה, כיסא ושולחן. הספרייה הייתה מלאה להתפקע, ולכן המזרן היה מוקף ספרים. היו חמש ערימות, שהלכו וגבהו, עבור ספרים שקראתי, ועוד אחת לכאלה שעליי לקרוא. היה ספר בתיק וספר על השולחן, כל אחד לעת משלו.
