פעם, בסקוטלנד

למחשבה יש יותר גבולות אדומים מאשר למעשה. זה נוגד את האינטואיציה, אך זה המצב. מספר הדברים שלא האמנתי שאעשה רב מאלה שחשבתי שכן. לפעמים קולומבוס מפליג להודו ומגלה את אמריקה, לפעמים אתה מתיישב לשיחה ומתאהב באישה נשואה.

הרעיון שאוהב אותך לא הייתה עולה בדעתי בעבר, וכשכבר אהבתי, לא חשבתי שאצטרך להתרחק כל כך. אבל הדברים מתרחשים לפני שהם עולים על הדעת. אולי הדמיון דל יותר משנדמה לנו, או שאני באופן אישי תמיד השתמשתי בו לדברים אחרים, ומעולם לא ידעתי כיצד להעלות בו מחשבות סבירות, שעוד עשויות להתרחש.

הלילה הוא זמן טוב להרהורים נוגים ולמחשבות ממין זה. למרות שהבית היה חם כשהלכתי לישון, עכשיו הסלון היה קפוא. מערכת החימום הפסיקה לפעול כנראה, והגוף שלי היה מכווץ מתחת לשמיכה. לא תכננתי להתעורר, ולא הקור הוא שהעיר אותה.

'אק-אק-אק-אק-אק-אק-אק!' נשמע שוב הצליל. תמהיל של כעכוע וצווחה. כאילו צבוע צימח כנפיים והתיישב על אדן החלון.

שוב השחפים הארורים.

אי פעם חשבתי שזו ציפור יפה? חולדות שלמדו לעוף. לא, לפחות לחולדות יש את הכבוד העצמי להסתתר בלילות. השחפים צווחים ומגעגעים בכל שעות היממה, כנראה קוראים אחד לשני כשהם רואים פח זבל פתוח. 'היי גבר!' אני מדמיין אותם צורחים, 'גבר, ת'לא מאמין מה מצאתי! חצי נקניקיה!!! בקושי התחילה להצחין!' כל הדיבור שלהם סימני קריאה, כל המילים באותיות גדולות ומודגשות. 'גבר! גבר! גבר!' הם צווחים. אבל למה להפלות? הנקבות שלהם גרועות לא פחות. 'אחותייייי! אחותיייי! יואו ת'לא מ'בינה מה מצאתייייי!' וכך כל היום וכל הלילה, קוראים אחד לשני, צועקים, מתרברבים בזבל שמצאו ברחוב. שלושה ימים הם התעללו בי, שלושה לילות שבקושי הצלחתי לישון. לא הבנתי איך התושבים מחזיקים מעמד.

"תה! תה! תה!" קרא לי השחף מהחלון.

"מה!?" השבתי באותו המטבע.

"אתה ער?"

ציפור ארורה. כמה היא ישנה בלילה? מה, הם עושים תורות במי יצרח לי באוזן עכשיו?

"אולי תניח לי ותלך לישון?" ניסיתי לשנות טקטיקה.

"אבל איך אפשר לישון כשהבוקר כל כך יפה?!" צווח השחף.

"שלוש בלילה!"

"אק-אק-אק-אק-אק!"

"מה זה אומר?"

"שזאת השעה הכי יפה להיות בה ערים! בוא, תה! שב איתי על אדן החלון!" התלהב השחף.

"אמרת אותו דבר על השעה שתיים בלילה," ביקשתי לשכנע אותו.

"עזוב אותך! אז הייתי צעיר וטיפש, לא ידעתי מה העולם צופן בחובו!"

"מה צופן בחובו!" השתוללתי. "אתה כאן כל לילה, באותה נקודה מחורבנת, מה אתה מופתע בכל פעם מחדש?!"

"אק-אק-אק-אק-אק!"

"בן זונה..." ניסיתי לקבור את הראש בכרית.

"אק-אק-אק-אק-אק!"

שאלות הצטברו בתוך ראשי העייף. איך אין דוקרנים על החלון? מדוע לא מפזרים רעל בכמויות מסחריות בעיר הזאת? לא יכול להיות שהשחפים נטפלים דווקא אליי, ולמה בעצם המוצר הנמכר ביותר בחנויות כאן הוא לא רובה? אם היה לי אקדח עכשיו... אקדח, כדור אחד... הפנטזיה העמיקה במחשבותיי. ההתלבטות היחידה הייתה אם לכוון את הקנה לראש הקטן והמחריד של השחף או לרקה שלי.

"אק-אק-אק-אק-אק!"

"אבל על מה אתה צועק, בעצם?" ניסיתי פעם אחת אחרונה.

"אני רוצה שאנשים יבואו לראות כמה שקט ויפה פה בלילה!" אמר השחף ברוח טובה.

"אבל לא שקט פה."

"למה ככה, תה? תראה איזה שקט, איזה אוויר. אין כמו אברדין בלילות. אק-אק-אק-אק!"

חילצתי עצמי מהשמיכות למרות הקור ופתחתי את החלון. הרוח הייתה מקפיאה. הרחוב באמת היה שקט כשהשחף סתם. אור יחיד דלק באחד החלונות שבבניין ממול, מישהו קרא ספר על מיטה רחבה. מכונית יחידה נסעה בעצלתיים על הכביש הריק. למרות שרעדתי, נשמתי מלוא הריאות אוויר קר.

"בסדר, אני מודה, יפה פה." מלמלתי בטינה.

השחף חייך אליי. "היה שווה לקום, אה?"

"נגיד."

"אק-אק-אק!"

"אק." הנהנתי.

"עכשיו אתה תופס את זה, חבר."

תופס את מה, תהיתי. נשארתי מול החלון הפתוח חמש דקות נוספות, השחף שמר על שקט מפתיע. אדם אחד הלך על המדרכה ונעלם באחת החנויות, האור בחלון כבה. טיפות זעירות של גשם הכו באפי. זרזיף בלבד. ובכל זאת, היה בו משהו מטהר.

"אני הולך לישון," הודעתי לשחף.

"באמת כדאי, כבר נהיה מאוחר."

"לילה טוב, חבר," אמרתי.

"שינה ערבה, תה."

סגרתי את החלון ונכנסתי בין השמיכות. הן היו חמימות ממני בהרבה עתה, התחפרתי בתוכן בהכרת תודה.

"אק-אק-אק-אק!"

השחף העיר אותי ארבע פעמים נוספות עד בוא הבוקר.