top of page

פעם הייתי מטרייה

למטריות לא אכפת שאנשים מתעלמים מקיומן במרבית הימים. שנה שלמה הן עשויות לשכב זנוחות בארון ישן, להיאסף שכוחות לחדר אחורי של בית קפה, או לתיבת אבדות ומציאות של נהגי האוטובוס. הן אינן מתלוננות על מנת חלקן, אינן שואלות מדוע עליהן להמתין ועד מתי. בתוכן הן מסתפקות בכמיהה ליום שבו מישהו ייזכר בקיומן, וישמח שלעת עתה, מצא מחסה מפני הגשם.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page