רצח סופרים

כל סופר מוכרח להרוג את הסופרים שבאו לפניו, ויותר מכול את הסופרים שהוא מעריץ. זהו אחד השלבים החשובים ביותר עבור כותב בדרך לבשלות. הוא, המתחיל כקורא נפעם, מגלה בזכות כותבים אחרים, טובים ממנו, את העונג שבמילים. עם הזמן, הוא מבקש ליצור בעצמו, וכך הוא מתחיל את דרכו. אולם כותבים מתחילים תמיד מצויים תחת צלם של הגדולים מהם. הם מבקשים לחקות את מושא הערצתם, ומשום כך תכופות הופכים לחיקוי חיוור שלו. וככל שהערצתם גדולה יותר, כך החיקוי יותר דהוי ומשעמם. זאת מפני שהכותבים לומדים את צורת הכתיבה, אבל לא את רוחה באמת. הם רואים את התוצר המוגמר, את הטכניקה המשויפת ואת היצירה שהגיעה לקו הסיום, לא את כל אלה שנזנחו מאחור. הם לא מזהים את הנתיב שבו הסופר חלף, את לב היצירה שדלה מתוכו, אולי אפילו שוב ושוב, בניסיון להגיע לטקסט שהם מחזיקים בידם. הם לא רואים את הטיוטות, את הסיפורים הגרועים, את החוויות והתובנות שעשו דרכן מצורה פרימיטיבית וגסה עד לקו המסותת, החד, שבו הן מתגלמות כעת.

זה המקום שבו מרבית הכותבים עוצרים או מפסיקים להשתפר. אך מעטים מתקדמים, הם מפתחים קול משלהם, סגנון, וביקורתיות. ככל שקולם שלהם מתחדד ומתבהר, כך היכולת שלהם לקרוא פגמים ביצירה מתגברת. והראשונים לספוג את מבטם הביקורתי, אלה כמעט תמיד הסופרים שפעם העריצו. פתאום הכתבים שאי-אז נראו מושלמים נמלאים בקיעים. הטכניקה לא בדיוק משויפת כפי שזכרו, אפיון הדמויות לוקה בחסר, העלילה צפויה (ובעצם, היא מזכירה להם עכשיו ספר אחר שקראו) והנושאים והביטויים הסגנוניים חוזרים על עצמם.

הרצח הזה מוכרח להתרחש. הרגע שבו כותב מפסיק לבקש להשתוות ומתחיל להשתוקק להתעלות. כי כל עוד הוא משוכנע שיש בחוץ יוצרים העולים עליו בכל מובן, המשך הכתיבה הופך משתק, מיותר. הוא מוכרח להאמין שיש לו דבר-מה להציע לעולם, טוב יותר או אחר. הוא חייב לזהות חולשה שכנגדה יש בו חוזקה כדי לעבור משלב החובבן שעיניו בוהקות, לסופר.

ויש לעניין שלב נוסף. כי לאחר שנסתיימו המבטים הבוחנים, האצבעות המתנפנפות בביקורתיות והלגלוג לסגנון המיושן, מתחילה לשוב הערכה. פתאום הכותב, שכבר פיתח סגנון וכיוון משלו, מזהה דקויות שפעם, בתור קורא נלהב, לא ידע להצביע עליהן. לפתע הוא רואה כמה מורכבת השזירה של יצירה מסוימת, איזו יד-אומן נחוצה כדי לבצע מהלכים שנראו פשוטים בעבר. הוא כבר למד בעצמו כמה מורכבת הפשטות, כמה סרבול במעבר קיים מעלילה או רעיון שבמחשבותיו ליצירה מוגמרת על הדף. עכשיו, לאחר שהוא כבר לא נמצא בצלו של הסופר שפעם העריץ, הוא מסוגל באמת להעריך אותו. כאיש מקצוע, כקולגה, כחבר שהלך בדרך זו לפניו.