top of page

תה - פרק 2 - טיוטה


פעם פניתי לסמטה הלא נכונה בעיר ומעולם לא יצאתי ממנה.

היא הייתה מוצללת מאוד. אורות הרחוב לא נכנסו פנימה, הם ידעו, כנראה, שאין בכך טעם. התלבטתי בינה ובין הפנייה הבאה, משכתי בכתפיי וצעדתי לתוכה. לא הייתי בטוח אם יש בין הפניות הבדל. בסוף, הרי, היעד היה באותו כיוון. וגם אם היה מדובר ברחוב חד-סטרי, הייתי יכול פשוט לשוב לאחור.

ככל שהעמקתי, גברה בי תחושת אי-נחת. אותו פחד מטפס שעולה בנו כשאנחנו ניגשים להדליק את האור אחר צפייה בסרט אימה, או הצמרמורת שמלווה אותך בלכתך באזור מלוכלך של עיר בארץ אחרת, שם מרבית התושבים זרים, וזרותך שלך ניכרת אפילו על גבי נוכריותם שלהם.

הדחף הטבעי היה לשלוף את הטלפון ולהאיר בפנס המותקן בו. וכך אכן עשיתי, אבל ברגע שהאור הבזיק, שמעתי את הצללים סביבי גונחים ומייבבים: למה, למה, למה.

צללים?

ניסיתי להפנות את אלומת האור לכיוון הקולות, אבל בכל פעם היה נדמה שהם מגיעים בדיוק משולי המעגל הקטן שהארתי. וככל שהנפתי את הטלפון, כך הבכי והתחינה התגברו: מספיק, מספיק, בבקשה, בבקשה!

קראתי בעבר על סופר שהיה עושה דרכו מדי יום אל ביתו בנהיגה. זה היה במדינה אחרת, שם היציאה מהעיר הייתה מובילה אותו לחלוף על פני עיקול נידח של הדרך המשקיף על גבעות מוריקות, שיופיין מזמן מחשבות על אגדות עתיקות, שמעבר להן השתרעו הרים נישאים, מלכותיים בעמידתם האיתנה כנגד הזמן, ומעבר לאלה ניצב ערפל, אופף כמסך אפור את האופק ומותיר אותו בלתי-פתור, בלתי-ידוע.

אפשר לומר שזהו אחד הפלאים בטבע. הוא יכול להכיל הכול. ניתן להביט מפסגה של הר, ממשעול המוביל אל מעבה היער, מקצה חוף המכוסה חול לבן וקצף גלים, ולחלום שמשהו נורא או נפלא מסתתר בהמשך. כל הרפתקאות העולם, אגדותיו, סיפוריו העתיקים, כולם חיים ונושמים ומתקיימים, אם תעז לפסוע כמה פסיעות נוספות.

זו אחת הסיבות לכך שאני אוהב לצאת לדרכים לפעמים, להתרחק מאנשים ומבניינים. אני אף פעם לא בטוח אם לא אמצא את עצמי מגלה, כך באמצע החיים, שאולי קסם הוא דבר אמתי, שבמקום כלשהו עוד יש דרקונים, שהעולם אחר מכפי שתמיד אמרו לי.

אבל לא תמיד נחוץ לי להתרחק, כי דבר דומה יכול לקרות בעיר, אם השעה מאוחרת דיה. אדם מציץ מעבר לפנייה הבאה ושוקל מה עלול להתרחש. הוא תוהה אם הפנייה לסמטה לא תחשוף עיר אחרת בתכלית, צל של הדבר שכולנו מכירים. אולי משהו מסתתר בה, מלבד עוני, זימה ולכלוך. עוד דבר שהוא לא בדידות ולא צמא וכמיהה ועייפות. כל כך הרבה אנשים חולמים, בריכוז כה גבוה, אולי העולם מתעקם כאן למענם, משנה את חוקי המציאות המוכרים.

קל יותר להאמין בכך כששיכורים. לכן ביליתי מספר שנים מחיי בגילופין, בשם האמונה. ואיני טוען שלא הייתי שיכור באותו לילה - כי שיכרות הייתה הנוהג שלי בימים ההם – אבל היא לא השפיעה במיוחד על תפישת המציאות שלי. היא רק הקהתה כאב טורדני שסירב לשחרר את החזה. תרופה זמנית, עליה, בגיל מסוים, ממליצים כל המוזגים בעיר.

מי שם? שאלתי את הצללים.

כבה את האור, הם התחננו: כבה.

התלבטתי ארוכות. לכבות את האור, משמעו להישאר בעלטה. אבל האנחות והגניחות ששמעתי לא הפחידו אותי, הן נשמעו כאותות מצוקה אמתית. כיביתי את הפנס והחלקתי את הטלפון לכיס המעיל, כדי שגם המסך לא יאיר. אנחת רווחה נשמעה מקיר לקיר: תודה-תודה- תודה.

אמרתי: לא התכוונתי להכאיב לך, או שאולי לכם? איפה אתם?

הצללים רחשו. לקח לעיניים שלי זמן להתרגל שוב לחושך, אבל יכולתי לראות שחלקים שלו היו כהים יותר באופן כלשהו: זה לא מקום לאנשים. לא היית אמור להגיע לכאן.

שאלתי: איפה זה כאן?

אנו הצללים. אנו מלווים אותך בימי שמש, תחת נורות ופנסי רחוב, באור הקלוש ביותר, אנחנו שם. כל צל שאי-פעם היה ויהיה לך מסתתר בינינו. הצל הארוך של סוף היום, הקצר של שיאו, צל חיבוק לצד הספסל, צל שני גופים על קיר חדר השינה, ואף צל ששיחק עמך פעם על קיר חדר ילדותך. כאן אנו ממתינים לרגע שבו תזדקקו לנו, לכאן אנו שבים כשתפקידנו מסתיים. כל אחד מאיתנו אוסף זיכרון, שניים, שלושה, ולעולם אינו יוצא מכאן שוב. אינך יכול לראות את העיר שלנו, הבנויה מצל בניינים וימים שכבר אינם, אך היא כבירה מכל עולמך. עתה לך, לך, לך, אינך צריך להיות כאן.

הצללים אוספים זיכרונות? הרהרתי. מחשבתי פעלה לאט, שוחה כנגד המשקה הממלא את הראש: אם כך, כל זיכרון שהיה לי נמצא כאן?

הצללים לחששו: רק אלה להם היינו עדים. איננו יכולים לזכור את המקומות שבהם לא היינו. אך אינך מקשיב, אינך מבין, הזמן קצוב, עליך ללכת.

שאלתי: ואם ארצה לפגוש את הצללים שהיו איתי ברגעים מסוימים? יש דברים שאינני זוכר כראוי, דברים שהייתי רוצה לזכור מחדש. יש שיחה שאני מוכרח להיזכר בפרטיה, ונשיקה שחומקת ממני. הייתה מנורה בחדר, אני בטוח שהטלנו גם צל. יש דברים שאני מנסה לשכוח מרוב שהם חלקיים, אבל הייתי נותן הכול כדי שיהיו שוב שלמים-

אמרו הצללים: אינך מטיל צל אחד בלבד. ואף שאנו זוכרים את המציאות כפי שהתרחשה, גם מציאות תכופות יש יותר מאחת. אם תפגוש את כל הצללים שהטלת, את כל האפשרויות לימים שהיו לך, לא תספיק לחיות את הימים שעוד נותרו. זמן רב מדי שהית כאן. ברח מכאן, ברח. אם לא תמהר, תהיה לאחד מאיתנו.

שאלתי: ומה כה נורא בחייו של צל? לטייל בכל התקופות, להיות לנצח בקרב זיכרונות מתוקים, ורק תפקיד אחד למלא, פעם אחת, ללוות אדם שבקושי יבחין בך.

הצללים נאנחו בהדהוד עמוק: כמה מעט הוא מבין. כך כולנו חשבנו, עד שהגיע צל אחר, בסופו של דבר, המכיל זיכרון שלא ידענו שיכול עוד לבוא. וכך גילינו, כפי שאתה תגלה, שהיה מוטב להטיל את הצל ולחיות, מאשר להיעלם ללא שוב.

המילים היו משכנעות. גם מבעד לערפל המשקה, נזכרתי בדברים שעוד ברצוני לעשות, שעוד חלמתי להגשים. ובעצם, זיכרונות הם מה שנותר אחר שדברים כבר קרו, לעולם אינם יכולים להשתוות לשיא, אלא רק לתחושה שבאה אחריו, לפסיעה שמובילה מטה. הצצתי לאחור, העלטה הייתה מוחלטת. פתאום הפחד שב למלא אותי. התחלתי לפסוע, גיששתי בקדחתנות אחר הטלפון בכיסי. נדמה היה לי שאני רואה יציאה. הנה ש-

זו הפנייה הנכונה? התלבטתי. כל הסמטאות נראות אותו הדבר כששותים. לא, כנראה שזה הרחוב הבא, לא זיהיתי את הבתים כאן. הצצתי בפנס הרחוב בעיניים מסונוורות מהאור והמשכתי בדרכי הביתה.

#

אין הרבה אנשים שבהם נועצתי בהתלבטויות לגבי העתיד. לא כי לא היו לי אנשים קרובים, אלא משום שכמעט ולא התייעצתי באיש, באופן כללי. נטייתי לחשאיות בחיי התגברה בחלוף השנים, ובשלב זה, מרבית בחירותיי היו בגדר סוד סר-טעם. לא באמת ניסיתי לשמור על סודיות, פשוט לא ראיתי תכלית בדיבורים על שום דבר, כי רוב ענייני העולם נוטים להיפתר עם הזמן, אם רק ממתינים. ואלה שלא, הופכים להיות עצומים כל כך שכבר אינם מצליחים לצאת מהפה מפאת גודלם.

ובכל זאת, היו מספר אנשים, בודדים, שאליהם הייתי עשוי לפנות. לאור היה אפשרות אחת, אבל, על אף היותו סופר, הוא היה שונה ממני כמעט בכל, וככלל, אני הייתי המבוגר שבינינו, ולכן גם, לכאורה, החכם בשנים. מה גם שהוא לא היה אדם שקול, וחיפשתי מישהו שיראה את הסכנה ולא את היתרונות שבהצעה שקיבלתי.

אז פניתי אל רני.

הבניין שבו גר היה כפסל מוזהב שהוצב באמצע המדבר, כי היה אחד מהבניינים החדשים והמפתיעים שבשכונת פלורנטין שבתל אביב. אדם הולך וחולף על בני בתים חרבים, רחובות מצחינים משתן כלבים ואנשים, רואה את הכביסות התלויות מחבלים רופפים וגברים נטולי חולצה והיגיינה יושבים במרפסות. ואז לפתע, בניין. ולא סתם בניין, כי אם כזה חדיש ומשופר, שחלונותיו נראים כמשקפי שמש כהים של כוכב רוק מזדקן, וקירותיו עדיין לא איבדו את לובן הפנינה שבהם. הבניין הכריז בגאווה: השכונה עומדת להתייקר. ואף שלעת עתה שאר דרי הרחוב לעגו להכרזה, העתיד עמד לצדו.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page