השען
הזמן שוב קפא, היה זה הלילה השלישי ברציפות. השען נאנח לעצמו וניגש להביט ביקום.
עסק כלל לא פשוט היה למצוא את הגורם לדבר. אף כי השען היה יכול לנחש מה מקורו בסבירות גבוהה למדי. ודאי רגע לפני נשיקה, או הפעם הראשונה בה שני אנשים החליפו מבט – מבלי לדעת עדיין שמדובר בסיפור-אהבה. או שמא הייתה זו פרידה? מישהו אמר מילים שהקפיאו את העולם במקומו, ואדם אחד נשאר תקוע. גם כאלה מקרים היו.
הוא לא התרגז. לא כל נשיקה או פרידה גרמו לזמן לעמוד. אם הדבר התרחש, הרי שהייתה לכך סיבה טובה. נשיקה גדולה מספיק להיתקע בין גלגלי השיניים המסובבים את היקום. עבודתו הייתה סבוכה ומורכבת, לא היה זה עניין של מה בכך לעזוב אותה לחפש אחר התקלה, אך הוא קיבל זאת כחלק נוסף ובלתי-נפרד מתפקידו.
גם הייתה בכך איזו נחמה לפעמים. חופשה קצרה בה הרשה לעצמו להביט בפרטים במקום בתמונה כולה. מחוץ לרגעים הנדירים האלה, לא תכופות הסתכל מקרוב בדברים. ההצצות הללו הועילו לרענן את זיכרונו, הזכירו לו מה הטעם במטלתו הכבירה.
הוא החל בחיפושיו אחר הבעיה. ניתן היה לחשוב שנקל יהיה לו למצוא אותה – אולם אם תנסו לפרוש את הזמן ליחידות, תגלו שתקתוק השעון בביתכם יכול להימשך נצח קטן. משום שאם דקה בנויה משישים שניות, את השניות הללו ניתן לחלק למאיות, ואת אלה לאלפיות, וגם אותן אפשר להמשיך ולחלק. כך עוד ועוד, עד ליחידה הזעירה ביותר ממנה מורכב הזמן. ואפילו ידעתם מה היא, דמיינו כי עתה עליכם לעבור על היקום חלקיק-חלקיק, עד שתמצאו את הרגע שמנע ממנו להמשיך להסתובב.
השען היה מיומן במלאכה. ראשית פרט את הרגעים לבדידים ביניהם יוכל להבחין, אז מיין אותם לפי סוג. כבר ידע במה עליו להתמקד. לצד אחד הוסטו ענייני הדיומא, שיחות היומיום, ארוחות פשוטות של שגרה, משקאות בודדים לעת ערב. לצד אחר הסיט אירועים רבי-חשיבות כגון: חתונות, לוויות, אשפוזים בבתי חולים, מהלכים מדיניים או כלכליים וענייני בטחון. כל אלה היו כטיפות מים המניעות את הזמן הלאה בכוח פעולתם. מסקרנים בדרכם, אולם לשען לא היה להם שימוש.
אז נותרו לפניו בעיקר האהבות. מרחפות בחלל כגרגירים נוצצים. חלקן היו קטנות מכדי להזיק, נסחפות בין שאר הרגעים ומתמוססות, או נשחקות לאטן, מותירות רק רסיסים זעירים ובוהקים מאחוריהן. את אלה ברר במו-ידיו והניח בזהירות בצד. תמיד היה סיכוי שעוד יגדלו ויהפכו בעיתיות בסופו של דבר.
כעת התבונן בגבישים קטנים שהיוו מקור לא-אכזב לצרות. כל אחד מהם היה גדול דיו לגרום לבעיה. אך כמובן שלא בכך תמה עבודתו. גם נשיקה אדירת ממדים יכולה לחלוף מבלי שהיקום יבחין אם במקרה הייתה משובצת במקום הנכון, גם מבט יכול להתגנב בין שאר הרגעים אם צורתו הייתה חלקה מספיק.
השען נגע בהם בזהירות – כי ככל שהיה הרגע גדול יותר כך גבר החשש שיתנפץ – משתהה בין נשיקות סוערות ומבטים אחרונים. לבסוף מצא רגע קטן, כמעט קטן מכדי להזיק, אך שצורתו משונה: ארוכה חדה ומשוננת. אפילו ליטוף עדין היה מותיר בנוגע פצע עמוק.
רגע של געגוע, זיהה השען. הנה, כאן ננעץ וסירב לנוע. כנראה נשבר מחתיכת אהבה גדולה בהרבה, זיכרון מערב שכבר חלף לפני תקופה. השען הניד בראשו. אי אפשר כך, שהלילה יסרב לחלוף משום איזה זיכרון ישן.
הוא הציץ ברגע מבעד לזכוכית המגדלת שלו כדי להטיב לראות. מסעדה קטנה ושני אנשים משוחחים. את המילים לא שמע, אך זה לא שינה מאוד, הם הרי שוחחו בעיקר בחיוכים. שם התחיל הרגע המוארך. הוא המשיך בהליכה תחת שמיים זרועות כוכבים, ביד ביישנית מתגנבת לגעת באצבעות ארוכות. והנה ממש בקצהו החד, שני אנשים יושבים על מיטה, חוששים להביט אחד באחר, מחליפים מילים בודדות מבעד להתרגשות שניסו להסוות.
הממ, הרהר השען. נגמר בלי נשיקה. לא פלא שהוא כה משונן.
ביד מיומנת שלף את הרגע ממקומו בפינצטה. משיכה חזקה אחת, השתהות שצורתה כצורת היסוס קל, והזמן החל שוב לנוע. השען חייך לעצמו בסיפוק, בוחן את הפיסה שבידו. היה זה הרגע השלישי ממנו בו נתקל בלילות האחרונים. כעת כבר היה בטוח שהיו שייכים כולם לאותו אדם. כנראה התרסקו מאותה תקופה.
לא היה זה תפקידו לתהות, אך לשנייה טרח להרהר ולחשוב: כמה מאלה עוד יש, לכמה חתיכות קטנות התפרקו החיים ההם?
נו מילא, משך בכתפיו. גם ללילות יש סוף. הוא יהיה פה גם כשכולם יגמרו. אולי אז יהיו כל החתיכות בידו. אז חזר לעבודתו רבת-החשיבות, עד לפעם הבאה בה יהיה נחוץ.
הלילה המסוים הזה הגיע אל סופו. בחדר אחד ישב גבר ונאנח עמוקות, התחושה האוחזת בלבו מתחילה לדהות מעט. אור הבוקר מציץ מהחלון. אולי עכשיו יצליח להפסיק לחשוב עליה, לפחות עד הלילה הבא. כבר התחיל לחשוש שהרגע הזה לעולם לא יחלוף.
