מסעות לי והזמן 1 - האישה והזמן
תחנת האוטובוס הייתה כמעט ריקה, פרט לזוג, גבר ואישה, שתפס את הספסל הצר האחד במקום. לי נשענה על שלט החוצות שקובע באחד מצדי התחנה ושלבה ידיה מאחורי גבה.
"את מאחרת," ציין קול. היה זה שעון-כיס שפניו מכוסות המחוגים הצליחו בדרך-פלא להיראות קודרות. הוא השתלשל מכיס חולצתה המכופתרת, שרשרת עדינה מחברת אותו למקומו. השרשרת נבלעה בכיס החולצה, אך אילו היה מסוגל המתבונן להציץ פנימה, היה רואה שמאחורי הכיס קיים חור, וכי השרשרת מחוברת בחזקה לגופה של לי.
"כן," אמרה בפיזור-נפש. אולי הם לא היו זוג, השניים על הספסל. הם שוחחו בקולות נמוכים. חזהו של הגבר היה חשוף במרכזו, לבו מונח בתוכו כספר פתוח. מעת לעת, ליקקה את האישה את אצבעה והעבירה בו עמוד. לבה שלה היה נעול בכספת קטנה, ואת תוכנו לא היה ניתן לראות. "אתה יכול לעזור בזה, אתה יודע."
"את יודעת שאיני עוצר עבור איש," אמר השעון. קולו נשמע עייף, אך נדמה שכך היה תמיד. עייפות הייתה חלק מאופיו, בדיוק כמו קדרות מחוגיו. "איני עוצר, איני שב לאחור ואיני מחיש צעדי. גם אם תחזיקי בי עד קץ הימים, לא אשנה את החוקים בשבילך, לי."
לי הביטה לעברו ברוגז וניערה בכוח את השרשרת אליה היה מחובר. "בחירה שלך, זמן."
אולי היה הזמן משיב, אך האוטובוס הגיע, עוצר בתחנה בחריקה ארוכה. האישה על הספסל חייכה אל הגבר שמולה. אז לקחה את החיוך, קיפלה אותו כסימניה, והניחה אותה בעמוד שבו נעצרה. ליתר בטחון, אף נישקה את הגבר על לחיו טרם מיהרה לעלות על האוטובוס הממתין.
אחריה עלתה לי, מתבוננת בה בסקרנות. עתה כשעמדה קרוב, ראתה שלא היה מנעול לכספת שבה שכן לבה. גם לא דלת. מעניין איך הכניסה אותו לשם.
האוטובוס היה עמוס למדי. אנשים מלאים בגלגלי-שיניים ישבו בכל עבר, מתקתקים תקתוקים זעירים של שגרה. חלקם היו עסוקים במתיחת קפיציהם לקראת היום הארוך. האישה שלבה בכספת נאלצה להתיישב באחד מארבעה מושבים הפונים אלה אל אלה. לי שילמה על כרטיס והחליטה להתיישב מולה כדי שתוכל לבחון את הכספת בחינה מעמיקה יותר.
"שוב תחמיצי את השעה שבה הספרייה נפתחת," אמר הזמן.
"כן," אמרה לי. הכספת המוזרה התמיהה אותה. אם היא בלתי-אפשרית לפתיחה, כיצד יודעת האישה מה מתרחש בלבה?
"אולי היום הוא יהיה שם," אמר הזמן.
היא הביטה מטה לעברו בחדות. "אתה חושב?"
"לא."
"למה? הוא אהב ספרים."
"לשון עבר," השיב הזמן בקדרות. "שאמנה בפנייך את כל הדברים שפעם היו ועכשיו כבר אינם?"
"הוא תמיד יאהב ספרים," אמרה לי, מסרבת להיגרר לוויכוח. "אם אמצא את הספר הנכון, אמצא גם אותו."
היא חזרה לבחון את הכספת. אולי יותר קופסא מכספת. אבל המבנה המוצק לא הותיר הרבה מקום לספק. הזמן שוב נאנח.
"את מסתכלת במקום הלא-נכון," אמר.
"אני נוסעת לספרייה," אמרה בפסקנות.
"לא דיברתי על ההוא. דיברתי עליה."
היא הרימה מבטה. האישה שלבה בכספת הביטה מהחלון, עיניה שקטות. פניה היו חסרות. החיוך שקיפלה מוקדם יותר נותר מאחור. לי נשענה במקומה בהרהור. שאר הנסיעה חלפה עליה בדממה.
הביקור בספרייה נחל כישלון חרוץ. היא החמיצה את שעת-הפתיחה בחצי שעה, ולמרות ניסיונה העיקש, לא הצליחה למצוא אפילו רמז אחד לספר שאולי היה גורם להוא לשוב. הזמן לא אמר דבר בעניין, רק שתק בסיפוק קודר. או כך דימתה לי לעצמה. היא נענעה את השרשרת שלו בניסיון לחלץ ממנו תגובה, אך הוא נותר בשתיקתו.
תמיד יש את מחר, חשבה לעצמה בתקווה. היה נדמה לה שלמשמע מחשבה זו, זע מעט הזמן בקצה השרשרת, כאילו כדי לומר דבר-מה, אך לבסוף נמלך בדעתו.
ביום המחרת הגיעה בשעה הנכונה לתחנת האוטובוס. הזוג הגיע מעט לפניה, תופס מקומו על הספסל הצר. עדיין לא זוג, תיקנה לי את עצמה, מתבוננת בהם.
"אז איפה היינו?" שאלה האישה, והגבר חשף את ספר-לבו בזהירות.
"אה, כן," אמרה, פותחת אותו ושולפת ממנו את הסימנייה שהותירה. אז פרשה אותה לצורתה המקורית והחיוך שב אל שפתיה. "סיפרת לי על הקומיקאי ההוא שאתה אוהב."
אז כך היא יודעת מה נמצא בתוך הכספת, חשבה לי לעצמה. היא השפילה עיניה אל הזמן. "אז לא בספרייה, אתה אומר."
"אין לי מושג," השיב הזמן. "אבל יש סוג מאוד מסוים של ספרים אליהם אנשים חוזרים."
בסדר גמור, חשבה לי. העיר מלאה בכאלה. אם הוא השאיר סימניה באחד מהם, אני אמצא אותה.
הגבר על הספסל צחק למשמע איזו הלצה של האישה שלפניו. גם היום יסתפק בסימניה ממנה. כך יידע שעוד נותר לה עניין בו, סיבה לשוב. ויש דברים גרועים יותר בחיים, מאשר להסתובב יום שלם עם חיוך של אדם אחר נעוץ לך עמוק בחזה.
