מסעות לי והזמן 7 – המרדף

פיסת זכוכית נצנצה בזווית עינה של לי. שבר ארוך ומשונן שבהק בקרני-האור האחרונות של השמש הנעלמת. היא התכופפה ובחנה את הפיסה, מרימה אותה אל מול השקיעה.

"זו כבר השלישית, חושבני," אמר הזמן. דמותו הייתה צורת שעון-מחוגים התלוי על שרשרת דקה. שרשרת זו השתלשלה מכיס חולצתה המכופתרת של לי, מחוברת בקצה השני הישר ללבה. קולו היה עמוק, אטי וכבד, כאילו נואש מכוחן של המילים.

"זו לא שלו," אמרה לי. היא התנשמה בכבדות מההליכה. לרגע עצרה להישען על קיר אחד הבניינים האפורים כדי לנוח מעט. "השתיים הקודמות היו, אבל זאת לא חתיכה ממנו."

הם התחקו אחר נתיבו של אהוב שהלך והתפרק. הבדידות בה לקה החלה מרסקת אותו מבפנים, ולי הייתה נחושה למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר מדי.

"כיצד את יודעת?" שאל הזמן, מחוגיו מתקתקים פקפוק. "בקושי אני מצליח להבדיל בין בני-אדם שלמים, איך תוכלי להבדיל ביניהם שבורים?"

"אני יודעת," אמרה לי והכניסה את החתיכה השבורה לתיקה למרות זאת. "אני אזהה אותו בכל מקום, בכל צורה."

"כך היא אומרת," מלמל הזמן לעצמו. "אבל אם צורתו של אדם משתנה ללא-היכר, מדוע הוא עדיין נחשב 'הוא'? לעולם לא אבין."

לי הצמידה ראשה לקיר. הוא היה קריר, ועדיין היה לה חם מהדרך. "עוד מעט נמשיך."

"את בסדר? לא הלכנו כל כך הרבה," אמר הזמן.

"אתה לא הלכת," אמרה לי. "בפעם האחרונה שבדקתי, הרגליים שלי סחבו את שנינו."

"המ." המהם הזמן, ולא הוסיף. הם המתינו עד שלי הייתה מוכנה שוב ללכת. רגליה היו פחות יציבות מהרגיל.

שעה חלפה טרם ראו שבר נוסף. השמש כבר שקעה לחלוטין, אך לי הנידה בראשה והעירה שגם זו אינה פיסה ממנו. כשהרימה אותה, נשמעה ממרחק יללה ארוכה שגרמה לה להצטמרר במקומה.

"מה זה היה?" שאלה.

"איני יודע," אמר הזמן. "אך יתכן וכדאי שתחישי צעדייך."

לי לא התווכחה. פחות מעשר דקות לאחר מכן, מצאו פיסה נוספת. גם היא לא חלק מאהובה. הפעם הייתה מוקפת בשברים קטנים, להראות כי נפלה והתרסקה. במדרכה הקשה נותרו טביעות-רגל עמוקות ומרובות.

"משהו משונה," אמרה לי. היא התבוננה בטביעות-הרגל כשהכניסה את הפיסה לתיקה. "יש מעט מדי אצבעות בטביעות האלה. אם אלה בכלל אצבעות."

"ומה שהותיר אותן, היה כבד דיו לשקע כף רגל באבן," ציין הזמן. "אולי כדאי שתלכי בדרך אחרת."

"אם אלך בדרך אחרת, אין סיכוי שאמצא אותו," אמרה לי. "אני ממשיכה מכאן."

לזמן לא היו כתפיים, ומחוגיו נעו תמיד באותו קצב אדיש. עדיין הצליח באיזה אופן להיראות לא מרוצה. משהו בזווית המספרים החקוקים על פניו, או אולי צליל תקתוקו שינה נימתו קלושות. לי התעלמה מכך, למרות מידה של חשש שמילאה אותה. תחושה לא מוכרת, שליוותה היטב את החולשה הכללית שהרגישה בשעות האחרונות.

את היללות שמעו הרבה לפני שנגלה בפניהם המחזה. על אף תקתוקו הצורם של הזמן, המשיכה לי להתקדם לכיוונן. באופק ראתה, חיות משונות, פניהן פני אדם, ידיהן טפרים וטלפיים, גופן שרירי וחשוף. הן יללו בקול כשסגרו על טרפן, אישה סדוקה שמעדה בניסיון להימלט. בכל פעם בה האטה, עטה עליה אחת מהחיות. רק בכך שהותירה פיסות מעצמה מאחור, הצליחה האישה הסדוקה להמשיך ולברוח. עתה נתלשה אחת מרגליה, מתנפצת בשאון על המדרכה. למזלה, החיות התקוטטו בינן ובין עצמן על כל פיסה.

"אנחנו חייבים לעזור לה," קראה לי והחלה לרוץ. היא שכחה את חולשתה בן-רגע.

"עצרי," אמר הזמן. אומנם לא הצליח למלא בקולו דחיפות, אך המילה תלתה באוויר בחדותה. לי לא שעתה לדבריו. היא רצה אל עבר החיות, צועקת ומנופפת בידיה בניסיון להבהילן. תחילה לא הבחינו בה, שכן היו ממוקדות בציד. אבל התמדתה משכה אליה את תשומת-לבן. הן האטו, מהססות.

"לי," אמר הזמן בשקט ממקומו על השרשרת המטלטלת בכוח. "אלו הם אוכלי-הנבלות. תמצאי אותם חגים סביב כל מערכת-יחסים על סף גוויעה, נמשכים לריח הייאוש ככרישים לדם. להם, אדם ברגעי חולשה הוא טרף קל."

"לא אכפת לי," אמרה לי, מתנשמת את המילים בין צעקה לצעקה. "הם יקרעו אותה לגזרים."

אוכלי-הנבלות בחנו לרגע את גופה של לי המתקרבת, הציצו שוב אל האישה הסדוקה המועדת הרחק מהם, ואז התפזרו לכל עבר בצווחות תסכול. ככל הנראה לא רצו להתמודד עם טרף חי מדי.

"הם בורחים!"

"בינתיים," מלמל הזמן.

לי מיהרה אל האישה הסדוקה, שהתמוטטה על מקומה כשהבינה שהסכנה חלפה.

"את בסדר?" שאלה. לבה הלם מהריצה.

"שום דבר לא בסדר," אמרה האישה הסדוקה. בנוסף לרגלה המרוסקת, פיסות רבות היו חסרות באזור החזה שלה. "תוכלי לעזור לי לקום?"

"אל תשכחי, הבדידות מדבקת," התריע הזמן בדרכו השקטה. לי התעלמה ממנו שוב, מניחה זרוע אחת של האישה הסדוקה סביב צווארה ותומכת בה בגופה.

"בואי ננסה לאסוף את השברים לפני שהם יחזרו," אמרה לי.

"זו אשמתי," אמרה האישה, חצי לעצמה. מה שנשאר ממנה היה יפה מאוד. עיניה היו עצובות וגדולות, פיה בבירור היה רגיל לחיוכים בימים טובים מאלה. "חשבתי שיהיה לי יותר טוב לבד. עד שהבנתי שטעיתי, הוא כבר מצא מישהי אחרת. הייתי כל כך בודדה. קיוויתי שהם יעזרו."

"מי יעזרו? את מי עזבת?"

"אדם שאהבתי מאוד. אבל חשבתי שזה לא יסתדר בסוף," אמרה האישה הסדוקה. "רציתי לחזור אליו, אך כבר היה מאוחר מדי. כשהבנתי שאיבדתי אותו לחלוטין, נתקפתי כזה ייאוש. אבל חשבתי שיהיה לי על מי להישען."

"אוכלי-נבלות," אמר הזמן, "נראים כאנשים רגילים עד שהם מזהים טרף. אז הם חושפים פרצופם האמתי, וכל אחד מנסה לחטוף פיסה לעצמו. הם להוטים אחר בשר, אבל את הלב ישאירו בחתיכות."

"איך קוראים לך?" שאלה לי. "אני לי". היא הניחה את האישה הסדוקה על אחד הקירות והחלה אוספת את שבריה. לבה עדיין הלם משום-מה, כמעט בכאב. כנראה לא הייתה בכושר כלל.

"אני אנה," אמרה האישה הסדוקה. "עדיף שתשאירי אותי כאן ותברחי, לי. הם יחזרו בקרוב. הם לא יניחו לי עד שיקבלו את מה שהם רוצים."

"מה פתאום," אמרה לי. "את תראי, אנה, ארכיב אותך ואת תהיי כמו חדשה."

"כבר אין לי כוחות," אמרה אנה, עוצמת עיניה הגדולות. "אני פשוט רוצה לשכוח אותו. זה כואב מדי. תני להם לקחת אותי, לפרק אותי, להשכיח הכול במגע."

לי המשיכה לגרוף את שבריה חרש. היא לא הייתה יכולה שלא להבחין כי אוכלי-הנבלות היו הולכים ומתאספים, מרחרחים את האוויר בזהירות, מביטים בשתיהן בעיניים יוקדות, רעבות.

"לי..." אמר הזמן באזהרה.

"עוד מעט," התעקשה. היא תפסה בשרשרת המחברת אותו ללבה. מדוע כאב כל כך לפתע? נשימתה הייתה כבדה, תנועותיה אטיות. אוכלי-הנבלות החלו מתקדמים.

"לכי," לחשה אנה. "תודה על שעצרת בשבילי. תודה על שניסית. אבל לכי, אל תישארי כאן לשווא בשביל זר חסר-תקווה, את נראית כמו מישהי שיש אדם שמחכה לה אי-שם."

אוכלי-הנבלות החלו מגבירים הליכתם, עד שזו הפכה לריצה, ואז לדהרה מטורפת. הם ייללו שוב.

"לי!" הפעם הרים הזמן את קולו.

לי הפנתה אליו פניה, דמעותיה זולגות. "אני לא יכולה לעזוב אותה סתם כך."

"אם תישארי, יהיה זה כאילו נטשת את האהוב הזקוק לך," אמר הזמן ברכות לא אופיינית. "אותה כבר לא תצילי. היא בחרה, היא אמרה לך ללכת. לפעמים אי-אפשר להציל אדם שרוצה להישבר."

"אני מצטערת," אמרה לי לאנה בבכי, וקמה על רגליה. "אני כל כך מצטערת."

"אין על מה, יקירה," אמרה אנה, והרימה יד עדינה. "לא הייתי חזקה מספיק כדי להישאר אתו, ועכשיו אני חלשה מכדי להמשיך בלעדיו. אולי יום אחד מישהו יצליח לחבר אותי, והאדם שאהיה אז יהיה חזק יותר. את יכולה לקחת חלק קטן ממני אתך. אשמח אם יהיה מי שיזכור את האישה שפעם הייתי."

לי הנהנה, עדיין ממררת בבכי. היא אחזה בין ידיה את אחד משבריה של אנה, שאספה טרם פגישתן, ורצה משם. מאחוריה, זינקו אוכלי-הנבלות על גופה הסדוק, רבים עליו בינם ובין עצמם. היללות מלאות החדווה רדפו את לי גם לאחר שכבר נעלמה אנה לחלוטין מטווח מראייתה. אך הרבה אחרי שאלה כבר גוועו, נותרו עמה עיניה העצובות של האישה הסדוקה, מבקשות עזרה: ולא מסוגלות לקבל אותה מאיש פרט לאדם שכבר איננו.

#ליוהזמן