מסעות לי והזמן 11 – רעים


אישה צעירה ישבה בפינת בית-הקפה, כוס משקה מהביל בידה. היא הייתה לבושה חולצה מכופתרת, אשר מכיסה הקדמי השתלשלה שרשרת דקה. אל השרשרת היה מחובר שעון-כיס קטן, מחוגיו הקודרים כבדים למראה. גם האישה גם השעון, צפו בקבוצת חברים קטנה הסובבת שולחן יחיד.

ארבעה גברים ושתי נשים מנתה החבורה. מנהלים שיחה ערה שהופרעה מדי בפעם בפרצי צחוק שהחלו כגל, שוטפים את השולחן מצד אחד לאחר בעוצמה ודועכים בחיוך. בועה דקה כיסתה את השולחן, מפרידה בינו ובין העולם הסובב אותו. אך הייתה זו הפרדה בלתי-רגילה, שכן היושבים בתוכה הפכו מוגנים מפני המתרחש מחוץ לבועה, בעוד העולם שבחוץ נותר בטווח השפעתם. מן הבועה הייתה חמימות מתפשטת, שהגיעה עד ללי בנתזים קטנים של צחוק, מפיגה את הצינה של החורף.

"מה אתה אומר, זמן?" שאלה לי את שעון-הכיס. היא לגמה מכוס התה שבידה, מעיינת בחבורה שלפניה בסקרנות.

"חברים," קבע הזמן. "אך גם רעות יכולה לחלוף עם השנים. אם משום שהחיים הופכים את מפגשיה תדירים פחות ופחות, עד שהיא משנה צורתה מכבל רחב ובל-ינותק לחוט דקיק שכל מהותו היא עבר משותף, או מפני שבחלוף הימים היא צוברת משקעים של טינה המכבידים על הקשר, משקולות שרק ממתינות למעמסה אחת יותר מדי שתרסקו לרסיסים."

"גם זו דרך לחשוב על זה," מלמלה לי ונאנחה. המסובים לא שתו לבם אליהם. עין חדה הייתה רואה כי רשת סבוכה חיברה ביניהם, עבה יותר במקומות מסוימים, דקה באחרים, אך שומרת אותם קשורים גם כאשר אחד קם והלך לשירותים.

"זו המציאות, לי. בני-אדם כמעט תמיד מאחרים להבין את חשיבותם של קשרים. כשהם מבחינים, הרי זה משום שכבר מאוחר מדי, והמחסור מורגש בתוכם בחדות רבה. הביטי באלה, חבורה מעורבת. כיצד גבר אחד מביט באחת הנשים, וכיצד היא מביטה בגבר אחר. סכנה מרחפת מעל הרעות, ושמה אהבה. אם יש קרבה בין אנשים, הופך גופם כמגנט, המבקש להתקרב אף יותר."

"הממ." המהמה לי, ספק בהסכמה, ספק בהרהור. אחד הגברים צפה בעיניה של האישה שבה התבונן, נעוצות בחברו. עצב שקט כיסה אותו. אט-אט הפכו מילותיו פזורות יותר, עד שנדמו לחלוטין. הוא החל שוקע בתוך עצמו, הרחק מהשיחה המתנהלת סביבו. עוד עשה ניסיון רפה להיחלץ בחיוך, אבל כבר היה זה מאוחר מדי.

כשכבר היה על סף טביעה הבחינו חבריו בדבר. מבלי להסס, קשרו את אחד מהם היטב לשיחה, והשליכוהו לתוך הגבר השוקע. לרגע היה נדמה שיאבד גם הוא, אך בכוחות משותפים משו השאר את השניים החוצה אל חוף מבטחים.

החבורה צחקה שוב בתום המבצע הנועז, מתאספת סביב המחולץ הטרי. הוא צחק עמם, שואף עמוקות, כאילו שכח כיצד לנשום. רק מבט קטן ומלא צער שהוחלף בין האישה שבה חשק וחברו האחר סיפר כי לא בזאת תם העניין.

"אתה יודע, זמן," אמרה לי לבסוף, "גם אם תחלוף, אולי זה בסדר. אולי תתחלף במשהו נפלא באותה המידה, או יותר. ואולי אפילו תגלה שיש בעולם דברים שאפשר לתקן. גם שברים עמוקים אפשר למלא מחדש בחוויות, אם רק מבלים די זמן יחד."

"את אופטימית מדי. מרחפת ושוגה באשליות. העולם אינו מקום כה מרומם," אמר הזמן, מתנדנד על השרשרת באי-הסכמה.

לי הרימה אותו לגובה עיניה, מושכת בשרשרת המחברת ביניהם. "אני סומכת עליך שתשמור שלא ארחף גבוה מדי."

"מטלה בלתי-אפשרית כמעט," אמר הזמן, המספרים החקוקים בפניו אינם מסגירים דבר. "למרות משקלי הרב."

"מזל שאנחנו קשורים," חייכה לי. "כך גם אני יכולה לשמור שאתה לא תשקע עמוק מדי."

הזמן לא השיב. אך בועה קטנה ודקה הקיפה את השניים. וודאי היו מי שישבו לא הרחק מהם אשר חשו בחמימות הבוקעת ממנה. נעימה ומנחמת, מפיגה את צינת החורף הממשמש ובא.

#ליוהזמן

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.