סימנים ראשונים לסוף

סופים בדרך כלל לא מגיעים באחת, בלא התרעה מוקדמת. יש להם בעבוע שקט, התגנבות המחפשת מבט. חדי העין מבחינים בסימנים זמן רב לפני בואם: צליל חלול של שיחה ריקה בערב חסר מעש, ניחוח של לילה נוסף במיטה שבה כבר תקופה לא ביקרה התשוקה. כאילו העולם שוקשק בעוצמה ועתה נשתנה בקצוות. כעת נימה קל של חוסר סבלנות מתווספת לכל המילים, כי שיקול דעתו של אדם מוטל בספק ונאסף לראייה עתידית כנגדו, בפנקס שמור שאינו נמחק לעולם, וכל מגע מכיל מעט רתיעה קלה שבקלים, למקרה שינסה להפוך לסערת תאווה.

אם מדובר באדם חד במיוחד, גם יראה כיצד אט-אט הופכים כל הדברים מעניינים יותר מהשהות בחברתו: עבודה, שיחה עם אחר, סדרת טלוויזיה חולפת. הימנעות של ילד הנמלט מפני שעמום, אלא שלשעמום יש שם ופנים, ומבט מאוכזב בסלון שקט יתר על המידה.

כשאדם יושב בזוג אבל נמצא לבדו, הסוף כבר קרוב, ורק ממתין שאחד יזקוף ראשו ממסך הטלפון ויביט באחר, ואולי יבחין במילים העומדות להיאמר, בסיום הסבלני שעל השפתיים. לפעמים, עליו להמתין זמן ארוך מאוד, כי המבט עסוק בדברים אחרים, מעניינים מאלה. אך לסוף לא אכפת. הוא תמיד יגיע. בסופו של דבר.