top of page

בנוח

תנו לי מדינה קרה ובית קפה ריק באמצע הלילה, ותחושה שאיני יודע לאן החיים הולכים ומי יזכור אותי בלכתם. תנו לי להיות בודד ומלנכולי וזר, ומעט אומלל והרבה מאושר, ונטול-כל אבל מלא בתקווה. תנו לי לזכור אנשים ומעשים שפעם עשיתי ולתהות מה היה הטעם בכל הרעש הפנימי הזה וכמה רועש היה מחוצה לי שהייתי מוכרח להשמיע אותו כדי להיות מסוגל להקשיב לעצמי חי. תנו עוד עשר שנים כאלה, ואז עוד עשר אחריהן, ועוד, ועוד. עד שאהיה מבוגר ועצוב ואתהה מדוע כך בחרתי לחיות את חיי, בתחושה ארוכה של כמעט. התחושה היחידה שבה הרגשתי בנוח, כי מעולם לא למדתי אחרת. תנו לי להיות האיש ההוא רק עוד קצת לפני שיישכח ויהיה לנעורים שאיבדתי, לזיכרון שדוהה לאטו ונאבד בבית קפה מרוחק, בארץ קרה.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
Couldn’t Load Comments
It looks like there was a technical problem. Try reconnecting or refreshing the page.
bottom of page