top of page

מסעות לי והזמן - החיפוש אחר האופטימיות 5 - סוף הזמן


"את יודעת שאני יכול לחכות עד שהזמן שלך ייגמר, כן? אני ה-זמן, אני אהיה כאן הרבה אחרי שתחלפי," אמר הזמן האחר. ספרותיו הדיגיטליות בהקו, כאילו מחייכות אליה מהקיר שבו בחר להשתקף.

לי התעלמה ממנו. מעגל הזמן הפרטי שלה הצטמצם משמעותית מאז יצאה אל הדרך, אבל היא לא נראתה מוטרדת. תשומת הלב שלה הייתה נתונה לצנצנת קטנה שהחזיקה בידה, אותה בחנה מעת לעת בהרהור. על פניו, נראתה ריקה.

"מה יש לך שם?" שאל הזמן האחר. כשלא השיבה, מיהר לומר, "את מתעלמת ממני? את לא יכולה להתעלם ממני לנצח, לי, אני ה-"

"כן, כן, אתה ה-זמן. אבל אתה יודע, אתה די חסר סבלנות יחסית לזמן. למה שלא תקפוץ כמה שעות קדימה, זמן אחר? או כמה שנים, אל הניצחון המוחץ שלך?" לי נופפה אליו, אבל לא טרחה להסב את מבטה.

"אולי באמת אעשה זאת!" הספרות הבהבו ברוגז, אבל המשיכו ללוות אותה בדרכה. השקט כנראה הטריד אותו, כי לבסוף איבד הזמן האחר את סבלנותו. "לאן את הולכת בכלל?"

"לבקר חבר ותיק," השיבה במסתוריות. קמטי הצחוק לצד עיניה העמיקו כשחייכה.

"את עושה את זה בכוונה," התלונן הזמן האחר.

"נכון."

"טוב, ההליכה שלך משעממת אותי. אני פשוט אקפוץ לזמן שבו תגיעי אל היעד שלך."

"המ."

"אני באמת הולך!"

"בסדר."

"תבזבזי את הזמן שנשאר לך אם את כל כך מתעקשת!"

הספרות זהרו עוד פעם אחת, מבליחות את חוסר שביעות רצונן, ואז נעלמו. לי המתינה מספר דקות עד שהייתה בטוחה שהזמן האחר באמת נעלם ואז הצמידה את אוזנה לצנצנת הריקה שבידה. היא שמעה אוושוש בתוכה, מערבולת קטנה וחלושה עוד נעה בפנים.

"את יודעת," מלמלה לצנצנת, "הזמן האחר, הוא פשוט מאוד צעיר. הוא עדיין לא הבין שהדרך חשובה לא פחות מהיעד. לומדים הרבה דברים בדרכים."

הצנצנת לא השיבה, כמובן, אבל יתכן ונצנוץ קלוש שבקלושים הבהב בתוכה.

רוצה להמשיך לקרוא?

רק המנויים של wanderingtea.com יכולים לקרוא את הפוסט הזה.

הצטרפות לתוכנית מנויים
bottom of page