פעם אחרונה ודי

אינני חסיד גדול של 'רק עוד פעם אחת אחרונה ודי'. כל הרק-פעמים-אחרונות שלי מחקו את הטעם המתוק של הזיכרון, או הוכיחו שאיני יכול להשאיר אותן בגדר פעמים אחרונות.

   גם איני אוהב להיות 'רק-פעם-אחת-אחרונה' של איש. כי אני מעדיף להתייפות בזיכרון מאשר להתכער במציאות, כי אני שונא להרגיש שהצליחו למצות אותי, שהוציאו אותי מהמערכת והתגברו עליי.

   אבל אני יודע: את כולם אפשר למצות. אף כי יש בינינו אנשים שדורשים הרבה יותר מפגשים לכך, ובתבונה, הם מחלקים את הללו בקימוץ מרובה. (ובכל זאת, יש אנשים שאפשר להצטער שלא הייתה לך איתם רק פעם אחת אחרונה. ליתר בטחון).