מי שהמשיך הלאה
היום עזב את העיר. על המכתבה בחדר הותיר ספר ששאל לפני עשרה חודשים ושכח להשיב לבעליו. היה זה כרך עבה כרס, משהו של בוקובסקי, מוכתם באוזני חמור רבות שרימזו כי נקרא בהפסקות. היא שנאה את ההרגל הזה שלו.
הוא לא התקשר. זה לא היה בלתי-צפוי. היא פשוט הניחה שאולי בכל זאת ייצור קשר באיזה אופן. לא שחשבה על העניין ממש. לא באמת.
ההבנה תפסה אותה באמצע הרחוב, בדרך חזרה מהאוניברסיטה. אולי הציצה בטלפון לרגע, לבדוק מה השעה, והבחינה בתאריך. כבר לפני חודשיים אמרו לה חברים משותפים שהוא נוסע, והיא כמעט שכחה מכך. היום גם היה יכול לחלוף מבלי שתבחין.
הם רבו לפני קצת יותר תשעה חודשים. הוא ודאי זכר התאריך המדויק, אבל היא הצליחה רק לזכור את מסגרת הזמן. לפני עשרה חודשים שאל ספר והותיר אותו אצלה באחד הלילות, לפני תשעה כבר היה מחוץ לחייה.
זה לא שלא היה לה חשוב. גם אז גם היום. אבל הם היו בנימת התדרדרות מתמדת כבר תקופה ארוכה. היא הכירה את הסימנים והייתה מוכנה. אבל הוא היה דרמטי. תמיד מסתער החוצה מדברים, כפי שפעם הסתער פנימה. לעולם לא עוזב בשקט, כך שיוכל גם לשוב בשקט.
היא נאנחה לעצמה והתנערה מהמחשבות, ממהרת הביתה. לפעמים דברים כאלה קורים. רגע חבר טוב, רגע מאהב, רגע זר. זה היה סדר הדברים עם אלון. היא כבר השלימה עם העובדה שיצא מחייה.
לפעמים חשבה לעצמה שאולי לא הייתה צריכה להיכנס אתו למיטה. העיניים המחייכות האלה שלו הקסימו אותה תקופה ארוכה, אבל היא ידעה היטב שתשוקה ואהבה הן לא אותו הדבר. היא גם ידעה: אחד מהם אוהב, האחר משתוקק.
היא מצמצה ושפשפה פניה. בטעות פנתה בפנייה הלא נכונה. מרוב מחשבות עליו הלכה לכיוון הרחוב בו הייתה הדירה שלו פעם. היא חייכה מעט בצער. זו דרך שהכירה היטב. היא הייתה מתגנבת בה בלילות, אחרי שהיו נפרדים מחבריהם המשותפים. שניהם היו מעמידים פנים שהם שבים הביתה בנפרד, ואז הייתה ממהרת לעברו. צל-צלו של הריגוש שבדבר עלה בה פתאום, מזכיר לה את הרטט שחשה אז.
אבל זה היה אחרי שכבר נכנעה לתאווה אליו. בהתחלה הכול היה אחרת. שני חברים טובים, חלק מקבוצה קרובה. הם הכירו שנים. היא הייתה רווקה הרבה מאוד זמן, ואלון היה מפלרטט איתה בלי בושה. זה היה ריקוד קבוע ביניהם. הוא מחייך בעיניו, שנייה לפני שהיה עושה זאת בפיו, פולט לעברה מחמאה מתובלת בהצעה מינית, והיא הייתה צוחקת ומחזירה לו תשובה מתחמקת. בתשובותיה תמיד הייתה רמיזה קלושה שבקלושות, לאולי.
אלון היה פלרטטן. זה היה סוג ההומור שלו. ואם הקדיש לה יותר תשומת-לב משאר הנשים, הדבר לא היה מאוד מובחן בתחילה. עבורה זה היה נוח. גבר מושך שגרם לה להרגיש יפה. הפלירטוט עזר לה להתאושש מהפרידה שלה מגלעד, מי שהיה בן זוגה לפני כן.
היא פנטזה עליו לפעמים, על אלון. חושקת שפתיים כשהיא שוכבת לבדה במיטה, ידה מטיילת על גופה. היא דמיינה את האופן בו הוא ודאי מנשק, את דרך המגע שלו. את העיניים המחייכות שלו צוחקות אליה כשיצמיד שפתיו לשלה, את טעמו, שאולי היה משכר אותה כריחו, ואת מראה עיניו מרצין כשייכנס לתוכה לבסוף. היא העבירה כך שנה שלמה. הוא היה המועמד הטבעי לפנטזיות הללו, בתור הגבר הקבוע בחייה. אף כי היה ידיד בלבד.
כמובן שיצאה לדייטים לעתים. לפעמים התנשקה עם אחרים, לפעמים התמזמזה. אך היא התקשתה להיכנס עם גבר חדש למיטה. גלעד היה הראשון שלה, והיחיד אי-פעם אהבה. להכניס גבר אחר הרגיש לה מלוכלך משום-מה. חוויה שתשכיח ממנה את חדוות התחושה שהייתה לה פעם.
אלון לא אמר דבר על הדייטים שלה. הוא ידע עליהם, באופן טבעי. לכל היותר היה צוחק ושואל למה זה לא הסתדר הפעם. ובתורו, סיפר על הנשים שלו. מעולם לא חקרה לעומק מה קרה אתן. הוא היה ידוע בכך שלא פגש אף אחת יותר מפעמיים. כשהיה נשאל בנושא על ידי חבריהם לפעמים, היה מסביר שאפשר לדעת מיד אם מישהו מתאים לך או לאו. שני דייטים היו די והותר.
היום היה קשה לה לדמיין כל זאת. מוזר שהייתה לה כזו רתיעה מלהיכנס עם גברים למיטה. זה נראה לה כמעט ילדותי עכשיו. וכלל לא חלף כל כך הרבה זמן. למרות שעדיין הייתה חושבת על גלעד לפעמים. הוא שבר את לבה בצורה שלא תוכל לשכוח. אבל כפי שחושבים על כאב נושן, מתקופה אחרת של חייך.
אילו הייתה נשאלת, לא הייתה יכולה להשיב ברורות מתי התחילה להבין שיש לאלון רגשות כלפיה. המתח המיני ביניהם הגיע לשיא בשנה שעברה. היא לא ידעה אם באמת היה כל כך יפה, או שלאורך הזמן הפך לכזה בעיניה. היא ודאי שלא התייפתה מאוד, אבל הוא בהחלט התחיל להביט בה יותר ויותר. לפעמים הייתה תופסת אותו מתבונן בה ארוכות כשהיו יושבים עם חבריהם בבר, עיניו אפלות. בן-רגע היה מחייך וחוזר לשיחה, כאילו הדבר לא אירע. אך היא הבחינה.
המתח המיני היה לה ברור. הוא גם לא הסתיר אותו. לפעמים היה מעביר עליה מבט בהערכה ומבקש ממנה להסתובב עבורו. היא הייתה משתפת פעולה ומחייכת, מניחה לו לבחון את ישבנה ולהיאנח בשביעות-רצון. המשחק היה מסוכן, אך מובן לשניהם. היו אלה הרגשות שתעתעו בה.
היא עודדה אותו, ידעה. אולם מכיוון שהסתיר את לבו תחת חזותו הפלרטטנית, לא הבינה זאת עד שלב מאוחר. ויש להודות, גם הוא מילא עבורה תפקיד חשוב. כל יום היו משוחחים בטלפון. אם לעשר דקות, אם לחצי שעה. אם היו חולפים יומיים בלעדיו, הייתה חשה בחסרונו מיד.
נדמה היה לה שזמן ארוך חשה בדבר באחורי-ראשה. באופן מעורפל, הבינה שהוא לא רק מפלרטט. אבל ההבנה התחדדה רק ערב אחד בו חיבקה אותו אחרי שנפרדו בברכת לילה טוב. הוא אחז בה מעט חזק מדי, מצמיד אפו לשיערה ושואף ארוכות. כשהניח לה הציצה בפניו וראתה הבעת חוסר-אונים מוחלט נחה עליהם. הבעה שמיהר להחליף בחיוך.
אז אולי הייתי צריכה להתרחק. אולי הייתי אנוכית, הרהרה.
כבר דקות ארוכות עמדה שקועה במחשבה. היא הציצה בשעון ושוב נתקלו עיניה בתאריך. באמת לא התקשר.
מוזר. אלא שהיא האמינה שיוכלו להישאר חברים. התבנית לא השתנתה. הוא היה מפלרטט, היא הייתה מגיבה. אולי הייתה מניחה לו לגעת בה יותר מכפי שהייתה צריכה כשהיו שותים. אבל זה לא היה תירוץ. כשהניחה לו לנשק אותה היו פיכחים לחלוטין.
הם יצאו לאכול גלידה יחד. גחמה של ערב. היא הציעה, הוא הסכים. רק שניהם, לשם שינוי, בלי חברים. השיחה היה קלילה ונעימה, לא מרמזת על שום דבר חשוד. הוא התבונן בה מלקקת את הגלידה והרים גבה רומזת, היא חייכה מעט, עיניה התכולות ננעלות על שלו, ואז לקחה ליקוק ארוך ומתגרה מהגביע שבידה. שניהם צחקו.
אלון ליווה אותה הביתה כשסיימו לאכול. השעה עוד הייתה מוקדמת. לאחר שפתחה את הדלת הסתובבה לחבקו. הוא הניח יד אחת על גבה, מתכוון לרכון לחבקה חזרה. אלא שבשנייה שקדמה לרגע בו גופיהם נגעו, הצטלבו מבטיהם. היא חשה את היד על גבה רועדת. אז הייתה צריכה לחבקו, לסכל את הרגע, אך לבה הלם בהתרגשות. שפתייה נפשקו מעט, ושניהם קפאו.
אז, במאמץ מופגן, הוא רכן לעברה. נשימתו חמה אבל לשונו קרה מהגלידה שעכשיו אכל. היא כרכה זרועותיה סביב גבו הרחב ונישקה חזרה. מרגע שהדבר קרה, כבר לא היו מסוגלים לעצור. הוא הצמיד אותה לדלת הפתוחה, ידיו מטיילות עליה בלהט. מגששות, נאחזות. שלושים דקות לאחר מכן היו בחדרה, עיניו נעולות ברצינות מוחלטת על שלה, גופו העירום מעליה.
היא הסמיקה למחשבה. אולי הייתה זו ההתנזרות הארוכה, אולי אלון פשוט היה מאהב מאוד מוכשר. היו אלה זיכרונות מאוד בהירים.
רוני מחכה בבית, חשבה. היא הכריחה עצמה להתחיל ללכת. היא לא רצתה להסביר לבן-זוגה הנוכחי מדוע התעכבה. הוא לא אהב לשמוע על אקסים.
לא שאלון היה אקס, מיהרה לתקן. לא באמת. הם היו שוכבים בסתר. מול חבריהם תמיד הקפידו להמשיך בהצגת הפלירטוט. זה היה אפילו מהנה יותר עתה. היא הייתה מתגרה בו ללא-הפסק, ולאחר מכן היה פורק את כל תסכולו כשהיו נפגשים במיטתו.
היא לא רצתה לישון יחד בהתחלה, או להיפגש אצלה אחרי אותה פעם ראשונה. אלון נעלב, אף כי לא אמר דבר. אבל לפעמים הייתה עייפה מדי אחרי שתינו אהבים, והייתה נשארת. עם הזמן הפך הדבר מאוד נוח. היו לילות בהם אפילו חסר לה.
הסידור אולי היה יכול להימשך עוד זמן רב אילו לא היה אומר את המילים ההן. היא ידעה כבר שהוא אוהב אותה, אך המילים כפו עליה שתיקה מסגירה. היא זכרה את המבט הכאוב בעיניו כשלא הצליחה להשיב. עד עכשיו העלה בה דקירה של חרטה.
הוא רצה שחבריהם יידעו. היא התעקשה שלא, שזה יהרוג את הריגוש. בכל פעם שהעלה שוב את הנושא או אמר שוב את המילים, הרגישה יותר שעליהם להתרחק. אט-אט, החלה לעשות כן. למרות שלא הצליחה להיפרד ממנו לחלוטין. הוא היה חלק מהותי מדי מהחיים שלה.
אבל אלון הרגיש בניסיונותיה, ואלה רק דחפו אותו להתקרב יותר. ככל שהפער בין רצונותיהם התרחב, הפך הוא כעוס ומאוכזב יותר. היא לא הייתה יכולה לשבור את הכלים, היא הייתה יותר מדי שקולה לכך. אבל הוא היה מסוגל. רגשותיו מנעו ממנו לחשוב בבהירות.
היא לא ידעה שהריב יבוא כשבא, אך ידעה שהמצב לא טוב. היא אפילו לא ידעה שזה הריב הסופי לאחר שהסתיים. היא ציפתה שיתקשר אליה ויתנצל, כפי שעשה תמיד. וכשחלף שבוע ולא עשה כן, ניסתה להתקשר היא אליו. הוא לא ענה.
חסרונו כאב. הרבה יותר מכפי שציפתה שיכאב. אך הגיונה אמר לה להניח לו. חבריהם לא ידעו מדוע רבו, אף כי חלקם ניחשו, ידעה. הדבר היחיד שהיה ברור הוא ששניהם לא יוכלו להיפגש. היא עצמה לא התנגדה לכך במפורש, אך אלון סירב להגיע למקום בו ידע שתהיה.
אולי באמת לא הייתה צריכה לשכב אתו. אף כי מי יודע, אולי היה נותר בגדר פנטזיה לא ממומשת אם הייתה מניחה לו. כלל לא הייתה בטוחה שהוא עצמו היה מעדיף את האופציה הזו. אבל אז לפחות היו נותרים חברים. אולי.
היום הוא עזב את העיר. טס לחו"ל, אמרו לה. התפטר מהעבודה שלו, השאיר את הדירה לחבר. מעניין למה החליט לעזוב. היא הבינה שזו הייתה החלטה פתאומית כמעט, לפני חודשיים. היא הסתכלה שוב בטלפון שלה. אפילו לא הודעה.
היא עלתה במדרגות לדירתה, אך היססה אל מול הדלת. הגיע הזמן להפסיק לחשוב עליו. כבר חודשים שלמים לא הגתה בו כלל. אולי גם הוא לא חשב עליה, אם לא יצר היום קשר. לא סיפר לה אפילו שהוא עוזב.
הדלת נפתחה מעצמה, רוני המתין לה מאחוריה מחייך. על זרוע אחת החזיק מגבת מטבח.
"איחרת קצת היום," אמר. "התחלתי לדאוג."
"סתם הלכתי לאט," אמרה ונשקה לו קלות.
"הכנתי ארוחת ערב," החווה עם המגבת אל השולחן.
"נפלא, אני גוועת. אתה כזה משקיען."
"משקיע איפה שיש תשואה, מותק," אמר רוני.
היא צחקה ונישקה אותו שוב. כבר יותר מחודשיים הם יחד, ולרגע לא התחרטה על הבחירה בו.
מעניין אם אלון היה מחבב אותו, הרהרה לשנייה ואז שכחה את המחשבה. היא כלל לא הייתה בטוחה שהוא יודע על רוני בכל מקרה. אולי חבריהם אמרו לו.
לא משנה. אילו היה רוצה היה מדבר עמה. היה לו את המספר שלה. זה באמת לא כל כך קשה לשלוח הודעה אחת.
היא לא הביטה בטלפון יותר. היא הפסיקה לחשוב על אלון, היושב לבדו בשדה התעופה ומביט במטוסים שייקחו אותו הרחק מכאן. לא משנה לאן. הרחק ממנה.
כנראה המשיך הלאה, חשבה. אז התיישבה לאכול ארוחת ערב עם בן זוגה.
