על האל חלד וקופסאות ילדי האלים

פעם ישבתי לשיחה עם אל אחד, חלד שמו, וביקשתי לדעת מעט על ילדותו. סיפר לי האל בנוסטלגיה:

"בילדותו נושא כל אל קופסא שעל תוכנה הוא מתאמן בבריאה. קופסת האל הצעיר אטומה, ורק בוראה יכול להביט לתוכה פנימה, כדי למנוע חרדת ביצוע או גניבה מאחרים. אולם מפאת גילם הצעיר וסקרנותם הרבה, לפעמים מתאספים ילדי האלים, אוחזים בקופסאותיהם את היקומים שבראו לעצמם. כי אחד מתחביביהם הגדולים הוא להתגודד כך בחבורות ולתאר אלה לאלה את היקומים שלהם.

בעודם מתפארים ומחטטים בפרטים הקטנים, מחפשים להרשים ולהתרשם, לעתים מוצאים האלים שוני אדיר בין היקומים שלהם, לעתים נקודות דמיון מרובות. ואם שניים מגלים שקופסאותיהם מכילות יקום דומה באיזה מובן, מיד פורצת שיחה נלהבת המובילה לחברות קרובה. כי מה הסיכוי ששני זרים יבראו יקום דומה מבלי לדעת דבר אחד על האחר?

רבים מילדי האלים חולמים על קופסא שקופה, לתוכה יוכלו להשקיף כל האחרים ולהתרשם. או אולי אחת שתהיה בידיו של מישהו אחר, לתוכה יוכלו להשקיף בעצמם, לוודא שהיקום שלהם לא שונה מדי משל כל השאר. אחרים שמחים מעט על שהקופסאות אטומות, כי כך אינם חייבים להראות לכולם את הפרטים המעוררים בהם בושה ביקום שבראו. אני תמיד שמחתי על שאיני חייב לחלוק את היקום שלי עם אף אחד."

הרהרתי בדבריו רגע ארוך. אז נאנחתי ואמרתי: "משונים ומופלאים הם חיי האלים. אני מלא קנאה."

חלד הסתכל בי, גבותיו מורמות בפליאה. "תה, איזה רעיון. הרי בילדותם אין הבדל בין אלים ובין בני-אדם. כשלעצמי, הייתי שמח לפעמים לקופסא אטומה כמו שלך. כמה דברים היקום שלך ודאי מסתיר."

#מעשיה