לי והזמן – שכחה


על ראש המצוק עמדה אישה צעירה שפניה מהורהרים. היו אלה פנים שניכר עליהן כי בקלות היו יכולות להפוך עולצות, גם אם לא היו כאלה ממש ברגע זה. רוח נשבה בעוז סביבה, אך לא היה נראה שהקור או הגובה הטרידו את הצעירה. שרווליה הארוכים היו מקופלים, מכיס חולצתה המכופתרת השתלשל על שרשרת כסף דקה שעון-כיס עתיק למראה שמחוגיו קודרים להפליא.

מעמדתם הנוחה, השניים היו משקיפים ממרחק באדם תלוי על פי תהום, נאחז נואשות בגבעולים ארוכים שכבר החלו נקרעים ממקומם. ערפלים הסתירו את הדרך שעשה כדי להגיע אל מקומו המשונה הנוכחי.

"זמן, מה זה?" שאלה לי.

"אדם על סף שכחה," השיב שעון הכיס המשתלשל מחזית חולצתה. קולו היה לאה וכבד, כאיש זקן הרגיל להסביר דברים בידיעה שאיש לא יבין.

"במה הוא מחזיק?" שאלה לי. היא הביטה סביבה, מחפשת דרך להגיע אליו, אך המרחק ביניהם היה גדול מדי.

"זיכרונות ישנים. אבל הביטי, אלה הולכים ומתפוגגים בין ידיו."

"אתה לא יכול לעזור לו?" ביקשה.

"אני עוזר. מבלי שהבחין, קשרתי עצמי לעקביו. בקרוב אהיה מספיק כבד כדי לגרום לו להחליק. לפחות אז יפסיק לסבול כל כך," השיב הזמן.

"זמן, זה נורא!" קראה.

"זה גורלו, כך או כך, ככל בני-האדם. תהום השכחה תמיד ממתינה, פשוט אינכם רואים אותה עד שההווה לפתע נגמר בבת-אחת מתחת לרגליכם. למרבה המזל, תמיד יש את ההווה הבא, ועמו, תהום שכחה נוספת לחשוש מפניה. "

"אני לא חוששת," אמרה לי בביטחון.

"גם ההווה שלך יגמר, לי."

"כן, זמן, אני יודעת. אבל אתה תהיה אתי גם בהווה הבא, לא?"

"נראה שאת לא עומדת להשאיר לי ברירה," אמר הזמן. הוא לא נשמע כאילו הדבר מפריע לו כפי שמילותיו רמזו.

האיש שבו הביטו החליק כשנקרע הגבעול האחרון ונעלם בבית-אחת אל תוך החשיכה. צעקתו, אם הייתה כזאת, נבלעה באוויר בטרם הגיעה אליהם.

"תהיה שם כדי לתפוס אותו?" ביקשה לי.

"הוא לא יודה לי על כך," השיב הזמן. "אבל אהיה שם. כמו תמיד, כמו תמיד."

#ליוהזמן

2015 © כל הזכויות שמורות. נבנה באמצעות וויקס.