בקפה

בשולחן שמולי, לא הרחק, יושב איש מבוגר התר במבטו אחר שיחה. כבר התבדח פעמיים עם המלצרית. פעם קרא לקפוצ'ינו 'אל פצ'ינו', והיה כה מרוצה ממשחק המילים שמלמל אותו לעצמו מספר פעמים. פעם צחק, כששפכה מעט מים מכוס מלאה מדי, והסביר בקריצה שנראה שהיא עושה קידוש. עתה כבר נסוגה אל השקט שמאחורי הדלפק, היכן שקולו אינו מגיע.

גם אליי ניגש פעם אחת, כדי לשאול אם יש לי סוכר חום על השולחן, ואיך מבדילים, בעצם. הצבעתי בחיוך על השקיקים החומים, שעמדו צפופים כנגד האחרים במתקן הסוכר. גם בלי משקפיי, ראיתי שהכלי על שולחנו זהה לשלי.

בית הקפה כמעט ריק. אבל גם האנשים המעטים שיושבים בו, לא מביטים באיש ישירות. אולי מפני שאינם רוצים לפתח שיחה. אולי משום שקשה מדי הוא מראה הבדידות כשהיא כה חשופה.