אהבה עד חורבן

בלילות אני שוכב בתוך מחשבה קשה, בהירה, איומה ומנחמת: אהבה אמתית היא אהבה עד חורבן. בלי פינות או חלקים שאנו שומרים לעצמנו, בלי מנגנון סודי למילוט, רק למקרה ש.

זו אהבה נטולת הגנה על הלב, המוכנה לעובדה שאולי ניפגע. אהבה מהסוג שהורס אותך בלכתה, כי אינך מוכן לשקול את הסיכוי לסוף, כי סוף הוא לא אפשרות כיודעים את קיומו של הנצח, כשמאמינים שכבר נגענו בו, ועכשיו רק צריך להמתין. זו אהבה הגורמת לאדם להתעלם מהכול, מכל סימני האזהרה והחוקים הכתובים והבלתי כתובים של החברה, כי עליו לממש אותה, עליו לתת לה סיכוי ודרור, עליו לאהוב. זו אהבת הרומנטיקנים, השוטים, הצעירים. זו האהבה הנשכחת, שכוחי בה נחלש כבר מזמן.

לפעמים, אני מאמין שזו הסיבה שאני עדיין כותב. משום שהאהבה שנותרה בי איננה גדולה מהחיים עוד, כי המציאות (ואולי לא המציאות, אלא אני) איננה מצליחה להשתוות לדברים שקראתי אי-אז בספרים. לכן אני מייצר עולמות שבהם אהבה עד חורבן עוד מתרחשת. דמויות מטופשות עד כאב, אנשים שאיבדו בינתם מרוב רגש. את כולם אני מניח על הדף, ומייחל להיות לאחד מהם.

זו נחמה קטנה מדי, הידיעה שאני מסוגל לברוא אהבה כזו רק בתוך עולמות אחרים. זו נחמה עצובה, בודדה, פחדנית.

אבל לעתים, נחמות קטנות יכולות לחבור לאחת גדולה מאוד. הדבר מתרחש כשאני נזכר שכל הדמויות הללו, בין הדפים, הן אני, בסופו של דבר. גזרתי אותן מבד מחשבותיי, מתוכי. וגם אם הן קטנות מדי, אני יודע שאי שם, מישהו קורא אותן, ומתחיל לחלום על אהבה איומה, שתכלה אותו עד תום. וזו נחמתי הקשה, הבהירה, האיומה.