אשמת קהים
לעולם אינני מרגיש אשמה על כך ששרדתי. אבל לפעמים אני חש אשם כי לא עשיתי די, או כי לא היה אכפת לי מספיק, או אפילו פשוט משום שאני עייף מאוד ויש יותר מדי צער בעולם מכדי שאשא גם אותו.
בתוכי, אני מתווכח כנגד הרעיון שעליי להרגיש את כאבם של אחרים. וטיעוניי טובים מאוד – הרי אינני עוזר בכך לאיש. מרבית הזמן, אנשים אפילו לא מודעים לעובדת ההזדהות או הכאב שלי איתם. וחוץ מזה, בקושי עמדתי בצערי הפרטי, בכאביי שלי, בצרותיי שלי, מה עכשיו לי ולאלה של אחרים? איך לא אשבר? אינני כה חזק, גם אם היה נדמה לי אחרת בעבר. כמעט ואיני מסוגל לשאת את משקלו של זיכרון פתאומי באמצע היום, או את יופיו של העולם בלילה, אז להוסיף עוד על כך? וגם, אני מוסיף בטינה, מה אני חב לעולם? היכן הוא היה כשלי היה קשה, כשאני נשאתי כאב וצער ואבדן? כשהייתי עטור סדקים ועל סף שבר?
