הבתים
כל הבתים סופגים לתוכם זיכרונות. אנשים שוכחים, ולבסוף מתים, אבל הבתים נותרים אחריהם, זוכרים. עבורם, זה תפקידם, חשוב יותר מהשמירה על בני-אדם מפני פגעי מזג האוויר, מהקור והחום המאיימים, ומפני עיניים חטטניות. זה התפקיד החשוב ביותר בעולם.
בינם ובין עצמם הם מתכנים: הסאסא. בשפתם, פירושו: המקום האחרון. כי בתוכם זיכרונות ורגשות משתהים לפני לכתם, לפני שהם מגיעים אל הזאמאני.
הם לא זהים זה לזה, הבתים. הזיכרונות שהם מכילים מעצבים את אישיותם. אלה שהיו מלאי צחוק משפחתי וקריאות ילדים הופכים עם הזמן מקומות מוארים יותר. השמש מסתננת לתוכם בקלות יתרה, האוויר נושב בהם ברעננות שאינה תלויה בעונות השנה. אין זאת שלא ראו ריב או שניים בימי חייהם, אבל מרבית הימים הזכורים להם היו טובים, והטוב מחלחל וממלא אותם כך שלתקופות הרעות כמעט ולא נותר מקום. הם מהמהמים את הימים שהיו וממתינים לאלה שיבואו. אלה הבתים בני המזל.
אבל יש גם בתים אחרים. בתים שספגו יותר מדי עצב. בני-האדם לא יודעים לזהות זאת, הם לא יכולים לזהות חדר שבו אהבה הסתיימה, או כזה שבו אדם יקר בילה את חודשיו האחרונים. אף על פי שהם מרגישים בכך, לא פחות מהבית עצמו. הם מאשימים את התאורה, או סידור הרהיטים, או אפילו את עצמם, אבל העצב הוא שמכסה את הקירות, נספג ברצפה, מקשה על שמחה להתקיים לאורך זמן.
הסאסא ריחמו במיוחד על אלה מביניהם שנאלצו להכיל כל כך הרבה צער. אבל אלה היו מקרים נדירים, ובדרך כלל, אם היו סבלניים דיים, בסופו של דבר היה ניתן לשנות את מצב הביש הזה. כי למרות הכול, מרבית הכאב בעולם מהול בהרבה אהבה. וזו זולגת עם דמעות האבדן, ונספגת ברצפות הצמאות. לפחות, כך ברוב המקרים. היה מקרה אחד, זה של הבית האנגלי, עליו הסאסא לא אהבו לדבר, על אף שהרבו לזכור.
