ההסתפקות

כשהייתי צעיר רציתי שאישה אחת תישאר חברתי הטובה ביותר, בכל מחיר. לא ביקשתי מגע, לא התעקשתי שניפגש בקביעות, או נהיה יותר מידידים קרובים, כל עוד היא תיוותר חלק מחיי. וכך אמרתי לה, בנחישות, פרט לרגעים שבהם נחישותי נחלשה, ורציתי בכל מאודי יותר מכך, שנהיה הכול זה עבור זה, שלא יישאר בינינו מרחק (רגעים נדירים, יש לומר, אך היה די בהם כדי לקלקל את כל שאר הזמן יחד).

היום אני חלש בהרבה, אינני מסוגל עוד לאהוב בעוצמה כה רבה ולא לבקש את כל כולו של אדם. אף כי, לפעמים, בלילות, אני מהרהר בשאלה: האם פעם אהבתי כל כך עד כי הייתי מוכן להסתפק בפחות, או שמא אהבת אמת היא לא להיות מסוגל לוותר על אדם, כי כל קרבה שאינה מוחלטת מותירה פער בלתי נסבל ביניכם. ואין לי תשובה. רק המון אהבה, שתמיד אין בה די כדי למלא את צרכיי.